<h1>ספר הפרדס — שער עשירי</h1>
<h2>דף יב.</h2>
גרסי' במסכת ברכות בפר' קמא גירסת רש"י ז"ל פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא פתח ובריך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא וכו', אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי וכו', ופי' הוא ז"ל שתחלת הברכה אמר על מנת שהכל נהיה בדברו, וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן פשיטא לן דיצא, דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת פתיחתא ואמר שהכל יצא על היין דתנן וגו', אלא הא קא מבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו, בתר עקר ברכה אזלינן ועקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שמסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה דין ברכת שכר שאין השכר מן הגפן (וגו'), עד כאן. וכתב הרשב"א ז"ל דזהו עקר הפרושים, והוא הנכון. אבל הגאונים ז"ל והרב אלפסי גאון ז"ל כתבו דהכי גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא ופתח ובריך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, ואפי' סיים בדשכרא נמי יצא דתנן ועל הכל אם אמר שהכל יצא. אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, בתר פתיחתא אזלינן ושפיר עבד או דילמא בתר חתימא אזלינן ולא עבד כלום, ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. כן כתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן לגאונים ז"ל. ואפשר כוונת הגאונים ז"ל בהאי מילתא, פתח ובריך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא כלומר שאמר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן יצא, דכיון שהכוס הוא של יין והוא חותם ביין יצא, אע"פ שטעה מתחלה לומר שהכל לא אכפת לן דהכל הולך אחר החתימה, והיכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא כלומר שהיה בידו כוס של שכר ופתח ואמר בא"י אמ"ה בפ"ה שהכל נהיה בדברו יצא, דהכל הולך אחר החתימה כיון שהכוס הוא של שכר וחותם של שכר. אבל כי קא מבעיא לי היכא שפתח בא"י אמ"ה שהכל נהיה בפ"ה מאי, בתר פתיחא אזלינן ושפיר עבד דכיון שהכוס הוא של שכר ופותח בברכת שהכל א"כ יצא דהיינו ברכתו, או בתר חתימה אזלינן ולא עבד כלום (דהכל) [דהכוס] של שכר הוא וברכתו שהכל והוא חותם בפ"ה א"כ לא אמר כלום. כך נראה בעיני פי' הלכה זו אליבא דהגאונים ז"ל, אבל באמת כתב הרשב"א ז"ל דיותר נראית גירסת רש"י ז"ל, וכן כתב הר' ר' יונה ז"ל, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל הר"ם במז"ל תפש לו דרך אחרת דכתב ז"ל זה לשונו, לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בפ"ה אין מחזירין אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר [בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר] המוציא לחם יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעקר הברכות טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו, עד כאן. ובאמת הם דברים נוחים ללב אלא שלא ירדתי לסוף דעתו מאין היה לו זה. תו גרסי' התם בפ' קמא דברכות גבי הא דאמרן הכל הולך אחר החתימה, ושאילנה התם בגמרא הכל לאתויי מאי, ופריק לאתויי היכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח ובריך בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, דאי נמי סיים בדנהמא יצא, מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני, פי' היכא שאכל תמרים ולא הזכיר מה שאכל והיה סבור שאכל פת ובירך אחריו ברכת (הזימון) [המזון] וסיים בברכה של תמרים דהיינו על העץ ועל פרי העץ יצא כיון דאמרת דהכל הולך אחר החתימה, אי נמי סיים בדנהמא כגון שלא חתם על העץ ועל פרי העץ כמו שפרשתי לעיל, אלא ברכת המזון גמורה יצא, דתמרי נמי מיזן זייני מה שאין כן בשום פרי בעולם ואפי' ממין שבעה. וכתבו רבני צרפת ז"ל שדין זה ג"כ ביין, שאם שתה יין ושכח ובירך ברכת המזון עליו במקום ועל פרי הגפן יצא, דיין נמי מיזן זייני. והרב ר' יונה ז"ל קיים דבריהם וכתב דהכין מוכח סוגיא דפרק כיצד מברכין דאמרי' התם דחמרא סעיד ומשמח, ואקשי' התם אי הכי נברך עליה שלש ברכות ופריקנא דלא קביעי אינשי עליה סעודתייהו. אלמא דפשוט היה בעיני בעלי הגמרא דאי לאו דלא קביעי אנישי עליה סעודתיהו דראוי היה לברך עליו שלש ברכות. ועוד הביא הרב ז"ל ראיות אחרות. עוד [אומרים] רבני צרפת ז"ל שאפי' לא אמר אלא ברכת הזן בלבד על היין ועל התמרים יצא, ואע"פ שאין בה אלא מעין (מזון) [הזן] בלבד, ובברכת העץ ועל פרי העץ יש בה מעין שלש, אפי' הכי דכיון דמשום דאקרי מזון, ומאותו טעם יכולין אנו לברך ברכת המזון, די שנברך עליו דבר של מזון דהיינו ברכת הזן וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
הטועם שום תבשיל או יין או שום אוכל ופולטו אינו צריך ברכה לפניו ולא לאחריו, דגרסי' בפר' היה קורא תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה, השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, וכמה ר' אמי ורבי אסי דאמרי תרויהו עד רביעיתא וכתב רבי' האי גאון ז"ל דאפי' בפעם אחת אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום. וכן כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ברגלוני ז"ל. ונראה לי דשמע' שהכוסס שום אוכל לצורך העופות או לצורך רפואה שאין טעון ברכה. כיון שאינו בולעו, ואע"פ שנהנה ממנו, ואפי' ביותר מרביעית, כך נראה לי.
<h2>דף כ.</h2>
תנן התם בפ' מי שמתו מוטל לפניו, נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע ומן (התפלה) [התפילין] וחייבין בברכת המזון. ופרישנא בגמ' משום דהוה מצות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות, כתב הרב ר' יונה ז"ל דהאי חיובא דנשים אינה אלא מדברי סופרים, וכיון שאינן חייבות מן התורה אינן מוציאות לאדם שיאכל כדי שביעה. ושיעור כדי שביעה אינה פחות מכביצה, דגרסי' בסוכה מעשה ונתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו, שמעינן מהכא דפחות מכביצה אינו חשוב אוכל עד שיהיה כביצה. וזה שלא כדעת אותן מפרשים שכתבתי למעלה דאפי' בכזית חייב לברך אחריו מן התורה. מכל מקום שמענו דאליבא דהרב ר' יונה ס"ל דאינו חייב מן התורה אלא עד כביצה, ותמיהא לי דהא אסיקנא לעיל גבי זית מליח דר' יוחנן דבשיעור זית מברכין עליה מן התורה תחלה וסוף. ונראה דהרב ז"ל ס"ל כר' צדוק דפר' הישן, ולא כן דעת רבי' שמשון ז"ל התם דכתב ז"ל דההיא דר' צדוק אינה הלכה דכר' יהודה אתיא דסבירא ליה דאינו חייב מן התורה אלא עד כדי שביעה ואנן קימא לן כר' מאיר דאמר עד כזית. ואחר כך מצאתי סעד לרב ז"ל דאיכא מאן דאמר דלעולם אינו חייב מן התורה עד שיאכל כדי שביעה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם המפרשים ז"ל וכן ראיתי לקצת מפרשים בתוספות סוכה בפ' הישן. ולמה שפירשנו לעיל דאין אשה מוציאה את האדם שאכל כדי שביעה מפני שהיא אינה חייבת אלא מדרבנן [ולא אתי דרבנן] ומפיק דאוריתא, הקשה הר' יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות מיהא דאמרי' בפ' שלשה שאכלו גבי ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, וכבר כתבתי לעיל דלקצת מפרשים ז"ל אינו חייב בכזית לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, והא התם דאינו חייב אלא מדרבנן ומוציא את מי שהוא חייב מדאוריתא, תירץ ז"ל דלא דמי, איש אע"ג דלא אכל כשיעור דין הוא שיוציא לאחרים, דכל ישראל ערבים זה לזה, ומן הדין היה דאפי' לא אכל כלום שיפטר אותם מדין ערבות אלא מדרבנן הצריכו לאכול לפחות עד כזית, וכיון שאכל כזית אע"פ שאינו חייב [אלא] מדרבנן מוציא את האחרים שאכלו כדי שביעה, שערב הוא להם, אבל אשה שאינה בדין הערבות אינה מוציאה אלא למי שחיובו מדרבנן. נ"ל כפי סברת הרב ז"ל דאם אכלו פחות מכדי שביעה שמוציאה את האדם מברכת המזון, כלומר על ידי זמון והכין הוא בגמרא. וקשיא לי דהא גרסי' בפר' שלשה שאכלו מתני' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, כל שכן שאשה לא תזמן עלינו, וא"כ היכי קאמר שאשה מוציאה את האיש מברכת המזון, ומסתברא לי לפי עניות דעתי דהכי פירושא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן מיירי שאין שם בחבורה אלא שני אנשים ואשה אחת או איש ושתי נשים וקאמר דאין מזמנין עליהן מפני שאין חבורתן נאה שדומה שמשוה הנשים כאנשים, וכיון שכן דין הוא שלא יצטרפו, אבל הא דאמרי' דאשה מוציאה את האיש מיירי כשיש שם הרבה בני אדם שיוכלו לזמן בלא היא, וכיון שכן מוציאה אותם כיון שהיא חייבת בברכת המזון כנ"ל. אבל הר"ם במז"ל כתב זה לשונו, נשים ועבדים וקטנים חייבים בברכת המזון וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינן חייבין מן התורה לפי' אין מוציאין את הגדולים, וכן פסק השר של קוצי ז"ל ובסמוך אאריך בזה יותר בס"ד.
<h2>דף כ:</h2>
מצות עשה מן התורה לברך אחר שאכל לחם מאחד מחמשת המינין שנ' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וכתיב ארץ [אשר] לא במסכנות תאכל בה לחם. וגרסי' בפרק מי שמתו מוטל לפניו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך ויחונך. אמר להם הקב"ה ולא אשא להם פנים לישראל שאני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת והדר וברכת, והם דקדקו על עצמם שאפי' אוכלין עד כזית ועד כביצה מברכין לפניו ולאחריו. ותמיהא לי האי תשובה שהשיב להם הב"ה ולא ישא פני וכו' דעדיין הקושיא שהקשו לו המלאכים עומדת במקומה, דעדיין הוא נשאר כביכול נושא פנים לישראל מהאי גיסא או מהאי גיסא, וכי מפני שהם דקדקו עד כזית ועד כביצה לא היה לא ישא פנים לשום אע"פ שהוא הגון יותר מדאי, וצריך לי עיון. ואע"ג דתריצנא להו לקראי בפרק בתרא דמסכת נדה, דאמרי' התם שלשה דברי הגדה, כתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים וכתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך, לא קשיא כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. אין זה כלום שקושיתי אינה מן הפסוקים אלא מן התשובה שהשיב להם ה' יתב'. וכבר כתבתי למעלה בזה דהאי מילי דאגדתא נינהו ואינן עולין כהלכה, דמהכא נראה דאין מברכין ברכת (זימון) [מזון] אלא כדי שביעה, ואינו נכון דאפי' אכל כזית דגן מחמשת המינין מברך עליו המוציא ושלש ברכות כדינו מן התורה, וכן כתבו המפרשים ז"ל לעיל גבי זית מליח דר' יוחנן.
כתב הרב ר' יונה ז"ל זה לשונו: מי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון חולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה, יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה, ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו [שכר] המחשבה, דהכי אמרי' במדרש אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, אמר דוד רבונו של עולם בשעה שאני יכול [לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול] בינה הגיגי, והגיגי ר"ל המחשבה.
<h2>דף לא.</h2>
גרסי' בירושלמי דפרק קמא דמסכת תרומות ר' זעירא בעי קמיה דר' איסי שכור מהו שיברך, אמר ליה ואכלת ושבעת כתיב ואפי' מדומדם, כלומר שיהא שבע ושתה כל כך שיהיה כאבן דומם שאינו יודע לדבר כראוי.
<h2>דף לה.</h2>
על פירות העץ הוא אומר בא"י אמ"ה ב"פ העץ. ולבסוף הוא אומר בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו, רחם ה' אלקינו עלינו ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה במהרה בימינו ונאכל ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארץ ועל הפירות, אבל הרב ר' פרץ ז"ל כתב דאין לומר ונשבע מטובה שדומה שמחמד הליכת ארץ ישראל כדי לשבוע מטובה ולא לקיים המצוות התלויות בה. וכן כתב השר של קוצי ז"ל שאין ראוי לאומרו, והביא ראיה מדאמרי' בסוטה גבי משה רבינו ע"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', וגם הר"מ במז"ל והרב בעל הלכות גדולות ז"ל אינן גורסין ונאכל ונשבע מטובה. וזו הנקראת בכל מקום ברכה מעין שלש לפי שהוא כנגד שלש, ברכת המזון ברכת הארץ ברכת ירושלם. על העץ ועל פרי העץ הוא כנגד ברכת הזן, ועל ארץ חמדה טובה הוא כנגד ברכת הארץ, רחם על עמך כנגד ברכת רחם. ויש מי שמוסיף בה כי אתה טוב ומטיב לכל.
על היין הוא מברך בא"י אמ"ה בפ"ה, וקובע ברכה לעצמו משום שמנסכין ממנו על גבי המזבח. דכתיב המשמח אלקים ואנשים. ולבסוף מברך בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן. וכתב הרשב"א ז"ל דמחוורת שבחתימות היא על הארץ ועל פרי הגפן, ואין זה נקרא שתי חתימות, וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל.
על פירות האדמה הוא אומר בתחלה בא"י אמ"ה בורא פרי האדמה, ולבסוף הוא אומר בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא חי מעולם, ובירוש' חותם בא"י חי העולמים, ובשם הרב ר' יונה כתבו שצריך לחתום בא"י חי העולמים. וכן ראיתי שכ' הרב ר' יהושעיה הזקן מטראנא ז"ל. ופי' הר' ר' יהודה ב"ר יקר ז"ל בורא נפשות רבות הם בני אדם והאילנות וכל שאר דברים, וחסרונם כלומר ברא אותם וג"כ ברא מה שחסר להם, כלומר יניקתם. ולזאת הברכה קראוה חז"ל בכל מקום ולא כלום. והשיב הרשב"א ז"ל בתשובה שקבל מפי רבו הרב ר' יונה ז"ל דלפי שבכל הברכות אדם מזכיר שם הפרי בורא פרי העץ ולבסוף על העץ ועל פרי העץ או על המחיה וכן לכלם, אבל הברכה זו אין האדם מזכיר שום ענין מן ההנאה כלל ועל כן קראוה חז"ל ולא כלום.
אין מברכים על שום אוכל ולא על שום משקה מכל המשקין עד שיהא לפניו, וכן כתב הר"ם במז"ל, זה לשונו אין מברכין על אוכל מכל האוכלין ולא על משקה מכל המשקין עד שיהא לפניו, ואם בירך ואחר כך בא לפניו צריך לחזור ולברך, ע"כ. והוציא זה הרב ז"ל מדגרסי' בירושלמי תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס.
האוכל דברים של איסור כתב הראב"ד ז"ל דחייב לברך בין שיהא איסורו מן התורה בין שיהיה מדבריהם, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שחייב לברך בין בתחלה בין בסוף, (וכן דעת הרב). אבל הר"ם במז"ל כתב כל האוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכן דעת הרב ר' אהרן הלוי ז"ל. וכתב ר' אהרן הלוי ז"ל זה לשונו, מי שאכל או שתה דברים האסורים מן התורה או מדבריהם אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כלל שאין זו הנאה, ועל המברך נאמר ובוצע בירך ניאץ ה', אין צריך לומר כשאכלם באיסור אלא אפי' אכלם בהתר מפני חליו שהוא מסוכן אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל, שכל הנאה שתחלתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה. ואשת ישראל הדיוט שנאנסה מותרת לבעלה אע"פ שסופה ברצון, לפי' חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל המאכל אסור הוא ביום הכפורים כחזיר בשאר הימים, אלא שהותר לו מפני חליו כשאר איסורין. אבל חולה שבשלו לו בשבת על ידי גוי או על ידי ישראל בהתר דברים המותרים מכיון שאין בגופן אסור אלא במעשה שבת, ומעשה זה נעשה בהתר מברך עליו לפניו ולאחריו כדינו, עד כאן. ולפי סברתי נראה לי ההכרעה ביניהן ואחלק הדין לו' חלקים, ואלו הן:
א. האוכל דברים אסורים כגון חזיר או כדומה להן שגופן טמאין אינו מברך עליהן כלל ועליו הכתוב אומר הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך, הגע עצמך היאך יברך ויזכיר השם הגדול וידיו מלוכלכות בשקץ ובטומאה, ועליו נאמר לא תגע בו יד כי סקול יסקל, ולאו דוקא שלא יברך עליו אלא אפי' רוצה לאכול אחר מכן דברים המותרים אינו מברך לעולם עד שירחץ ידיו במים הרבה פעמים.
ב. וכן חולה שיש בו סכנה שאינו יכול להתרפאות אלא בדברים אסורים כגון חזיר או שקצים ורמשים דאמרי' בכל מתרפאין בשעת הסכנה חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. נראה לי שאע"פ שהותר לו התר גמור אינו מברך עליו כלל מן הטעם שאמרנו.
ג. והאוכל דברים שאסורין מדבריהם כגון שמנו של גיד הנשה או גבינה של גויים או סתם יינם או בשר טריפה או פת של בעלי בתים וכדומה להם מברך עליהן ברכה של אחריהן לפי שברכה אחרונה היא מן התורה ואי אפשר לעקור דבר הכתוב בתורה.
ד. אבל האוכל ביום הכפורים או בתשעה באב בין בריא בין חולה דברים המותרים חייב לברך בין בתחלה בין בסוף הואיל וגוף הדברים הם מותרים אלו לא היה תענית.
ה. וכן האוכל דברים שנאסרו מחמת נדר או שבועה או אסר, נראה לי דמברך עליו בין בתחילה בין בסוף הואיל וגוף הדבר הוא מותר גמור.
ו. והאוכל דברים שיש בהן סכנה כגון תאנה או אבטיח שנקר בו צפור או מים מגולים בזמן שהנחשים מצויין אינו מברך כלל. וזהו דרך הנכון והישר בעיני אלהים ואדם למי שמודה על האמת.
<h2>דף לח.</h2>
על הלחם הוא אומר בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ. וקובע ג"כ ברכה לעצמו מפני חשיבותו. ואיפליגו בגמ' דפרק כיצד אי אמרי' מוציא בלא ה"א או המוציא בה"א, דגרסי' התם תנו רבנן על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ור' נחמיה אומר מוציא לחם, והילכתא המוציא לחם. ואי קשיא לך מאי שנא מברכת היין דמברכי' בפ"ה בלא ה"א, בירושלמי פליגי בהאי מילתא דאיכא מאן דסבירא ליה התם דלדעתי' דר' ירמיה מברכים בברכת היין נמי בפ"ה, ועל דעתייהו דרבנן הבורא פ"ה, וזה לא נזכר כלל בגמרתינו, וגם אנו אין אנו נוהגין כן. ובירושלמי אמרו סברא אחרת אליבא דרבנן אמאי מברך המוציא עם ה"א, דטעמא דרבנן כדי שלא לערב את האותיות, כלומר שלא יאמר בא"י אמ"ה מוציא לחם נמצא שהמ"ם של העולם מתערבת עם המ"ם של מוציא וידמה שיאמ' העולמוציא, ואין זה כלום. ויש מי שהקשה לפי זה א"כ כשיאמר לחם מן הארץ ג"כ מתערב המ"ם של לחם עם המ"ם של מן, וידמה שיאמר לחמין הארץ, ולפי זה היה להם לומר לחם המן הארץ, ולא תירצו בזה שום דבר. והרשב"א ז"ל תירץ דבמקום שאפשר שיתקן והתיקון נופל בו יפה בההיא ודאי מתקנינן כגון המוציא לחם מן וכו', אבל אם נוסיף במן ה"א ברישא אין אנו אומרין שום [דבר], ולא ניחא לתקוני המוציא לחם המן הארץ. ולא משתמע מידי עכשיו. והיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר.
<h2>דף לח:</h2>
גרסי' במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח ובירך עליו תחלה וסוף, ואקשינן בגמרא כיון דשקלת ליה [לגרעיניה בצר ליה] שיעוריה, יש מי שפירש בציר ליה שיעוריה מדאורייתא, אבל אי הוה ליה זית שלימה לא הוה אמרי' בצר ליה שיעוריה אלא בכזית איכא שיעור גמור, לאפוקי ממאן דאמר בפרק מי שמתו מוטל לפניו (כ:) גבי ההיא דמלאכי השרת שאמרו לפני הקב"ה כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים וכו' ואמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה, דמשמע מהתם דעד כזית הם החמירו על עצמם ואינו מן התורה, וזה אינו כן אלא דברי הגדה הם, הילכך בכזית מן הפת איכא שיעור גמור מן התורה לברך עליו המוציא ואחריו שלש ברכות. וכתב הראב"ד שאין מברכים המוציא בפחות [מכזית], אלא בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואע"ג דאין בפחות מכזית מזון מכל מקום מיני מזונות אקרי. אבל הרשב"א כתב דבפחות מכזית מברכים עליו בתחלה המוציא ואינו מברך לבסוף כלל, והביא ראיה מדאמרי' אני כתבתי להם ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ואם איתא דבפחות מכזית מברכים לבסוף שלש ברכות הוה ליה למימר והם דקדקו על עצמם בכל שהוא. וכך כתבו בתוספות שאין פחות מכזית טעון ברכה לאחריו כלל, אבל בתחילתו, אפי' בכל שהוא מברך המוציא, וכתב הרב ז"ל דכסברא זו מצא לר"ם במז"ל שכן כתב בפי' שלישי מהלכות ברכות שלו אכל (אם) פחות מכזית בין מן הפת בין מן השאר, והשותה פחות מן הרביעית בין מן היין בין מן שאר המשקין מברך [בתחילה] ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל, וזה שלא [כדברי] הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה. וכתב הרב ז"ל וזכינו להסכים לדעתו ז"ל, כלומר של הר"ם במז"ל. וחי ראשי אני תמה על הרשב"א ז"ל, וכי לא ראה הרב אלפסי ז"ל שכתב כדבריו בפי' גבי ההיא דאכל כזית מליח, וכתב הגאון ז"ל ושמעי' מהכא דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית בתחלה בעי ברכה משום שאסור לאדם ליהנות מן העולם בלא ברכה, ולבסוף לא בעי ברכה, עד כאן. (ואוכן) [ואוכל] נוכל לתרץ לדעת הרשב"א ז"ל בדעת הרב אלפסי ז"ל היה בהאי דקאמר דבתחלה בעי ברכה דלא נאמר המוציא ולא הברכה הראויה לו אלא שהכל (אומר בורא מיני מזונות). ובאמת שאלו דברי הבאי הן שהרב אלפסי ז"ל סתם קאמר דבעי ברכה כלומר ברכה הראויה לאותו המין. ולענין קושייתין דאקשינן לעיל דכי שקלת ליה לגרעניתיה בציר ליה שיעוריה פריקנא בגמ' ההוא דאתיוה לקמיה דר' יוחנן זית גדול הוה, ואע"ג דשקלת ליה לגרעניתיה קאי שיעורא, מכל מקום נראה ממשמעות שמועתינו דאליבא דכולהו מפרשים ז"ל דשיעור כזית בעי המוציא לכתחלה וברכת המזון לבסוף, וקשיא לי טובא דהא גרסי' במסכת סוכה בפ' הישן וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. אלמא דאפי' ביותר מכזית אין מברכין לבסוף כלל. ואוכל נוכל לתרץ דר' צדוק סבירא ליה כר' יהודה דאמר בפר' כיצד שאין מברכין ברכת זימון אלא עד כדי שביעה, וכן יראה לי שפי' רבי' שמשון משנץ ז"ל, ואחר מיכן ראיתי שהקשה כן הרשב"א ז"ל בפרק שלושה שאכלו גבי תשעה שאכלו דגן. וברוך שזכני להסכים לדעת הרב ז"ל, כן נראה לי. ובירושלמי פרקו טעמא אחרינא דגרס' התם ר' יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו, והוא ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמ' ליה בבלאה למה אתה מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגרעינתו ממעטו, מה עביד ר' יוחנן משום בריה, מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. יש מן הגדולים ז"ל שכתבו דכיון דלא נסיב בגמ' דילן האי טעמא דירושלמי שמעי' מינה דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואין הלכה כמותו, הילכך אכל פרידה אחת של עינב או של רימון שאינו מברך כלל כיון שאין בו כזית, ואין זה נכון, דיש לומר דאיתא נמי האי דירושלמי אלא שבירושלמי היו סבורין דזית שלם אכל ולא הסיר גרעיניתה ומשום הכי חשיב בריה כדחשיב בכל איסורין שבתורה.
<h2>דף לט.</h2>
גרסי' בפרק כיצד מברכין הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב קפרא [הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא] רשות לאחד מהם לברך. כתבו המפרשים ז"ל ואע"ג דקיימא לן דאין זמון לפירות לאחריהם, משמע מהכא דברכה שלפניהן אם בירך אחד מבני החבורה דפטר כולן. אבל (אם) [אנו] לא נהגנו לעשות כן אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו. כתבו המפרשים ז"ל דאפשר משום דאין מנהגנו לקבוע מקום לאכילת פירות כמו בזמן ההוא, אבל אם קבעו מקום לאכילת יין או לאכילת פירות אחד מברך לכולן ושפיר דמי.
<h2>דף לט:</h2>
האוכל פת מחמשת המינין חייב לברך ברכת המוציא בחלה שלימה אם היא לפניו, דגרסי' בפרק כיצד מברכין היו לפניו פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימים, ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטים [ושלימה מן השעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים] ופוטר את השלימה של שעורים, ופי' רבי' תם ז"ל דמה שאמר רב הונא שיברך על הפתיתין לא קאמר בודאי שיברך על הפתיתין ואין צריך לברך על השלמים, דאליבא דכולי עלמא שלמין עדיף אלא הכי קאמר רב הונא מברך על הפתיתים אם ירצה והוא הדין אם ירצה ג"כ שיכול לברך על השלמין. ור' יוחנן סבירא ליה דמצוה מן המובחר הוי בשלמים, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים משום דקיימא לן כל הקודם בפסוק קודם לברכה. וקיימא לן כר' יוחנן דאמר מצוה מן המובחר על השלימה משום דר' יוחנן הוי רביה דרב הונא וקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכן עמא דבר. וראיתי לרב ר' יונה ז"ל שכתב דאין מחתכין את הכיכר בסכין קודם שיברך כדי שלא ידמה על הפרוסה. וכן ראיתי לר' שמואל מאוירא ז"ל. וכן חייב אדם לבצוע בברכת המוציא ממקום שהוא מבושל יותר, דגרסי' במסכת סנהדרין בפ' חלק גבי ר' אבהו אמר ליה מהיכא בעית למשרא המוציא, אמר ליה מהיכא [דגמר] בישולא. ורבי' אלפסי ז"ל שכתב דין זה, מזה המקום למד הרב ז"ל.
תוספתא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר כיצד שלימה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקין, פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורין מברך על של חטין, פת כוסמין ופת שעורין מברך על פת של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין, אלא שהכוסמין אינן ממין שבעה והשעורים ממין שבעה, עד כאן. שמעינן מהכא שאם היה לפניו שתי ככרות ממין אחד, אחד שלמה ואחד פרוסה, אם היה הפרוסה מפת נקיה והשלימה מפת קיבר מברך על השלימה אע"פ שאינה יפה כמו הפרוסה, אפי' הכי מברך [על] השלימה. וכן ראיתי לרבי' שמואל מאוירא ז"ל. ותו גרסי' התם בתוספתא פת טהור ופת טמא מברך על הטהור, שמעי' מהכא שאם היו לפניו פת ישראל ופת גוים מברך על של ישראל ברישא. וכתב רבי' שמואל מאוירא ז"ל שאם היה הפת של גוים חביב ונקי יותר, ופת של ישראל שאינו חביב כל כך מברך על אי זה מהם שירצה. והביא ראיה מדאמרי' בירושלמי וכן בתוספתא פת נקיה טמא ופת קיבר טהור מברך על אי זה שירצה. אבל השר של קוצי ז"ל צוה לחלק הפת של גוים מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא. ומה שאמרתי פת של גוים, אין ר"ל פת של גוים בעלי בתים חלילה, דההוא אסור לאוכלו, אלא פת של פלטר שהוא מותר לאכלו. וכתב ג"כ רבי' שמואל מאוירא ז"ל שאם היו לפניו שתי ככרות שלימות ממין אחד אם היה האחד יותר נקי מברך על הנקיה דחביב לו טפי, עד כאן. ותו גרסי' התם אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים מקים את שתיהן, כי הא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. יש מי שפי' דבוצע משתיהן, ואינו מחוור שלא מצינו בשום מקום שחייב לבצוע משתי ככרות אלא מניח הפרוסה על השלימה ובוצע מן הפרוסה של חטין, וכן פי' הרב ר' יונה ז"ל, ויש מי שפי' שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי זו מהן שירצה או מן הפרוסה או מן השלימה, וכן פרש"י ז"ל. ואיכא מאן דאמר בהא דאמרי' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע מן השלימה. ויש מי שפי' שבוצע מן הפרוסה ועליה מברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה משום דבעינן לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, וזה נראה שתפש בעקר הרשב"א ז"ל.
וכתב הרב ר' אהרן הלוי ז"ל ואחריו הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דהא דאמר היו לפניו פתיתין ושלמין דקימא לן דחייב לברך על השלימין, הני מילי היכא שרוצה לאכול משתיהן אבל אינו רוצה לאכול אלא מן הפתיתין אינו צריך לברך על השלימין כיון שאין דעתו לאכול אלא מן הפתיתין. וכן אמר לי מורי הרב נ"ר שראה כן בתוספות. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שאם דעתו לאכול מזה ובירך על חברו שאין בדעתו לאכול אע"פ שהוא ממינו לא יצא על זה אלא א"כ אכל מאותו שבירך עליו תחילה. פי' לפי' אבל אם אכל מאותו שבירך עליו תחלה יכול לאכול מאחר, אע"פ שלא היה לפניו בשעה שבירך על זה דהא קיימא לן דשנוי לחם ושנוי בשר אין צריך לברך אלא דוקא בשנוי יין כדמוכח בפרק ערבי פסחים.
האוכל בשבת בסעודת קבע חייב לברך על שתי ככרות [דגרסי'] בפרק כיצד מברכים אמר רב פפא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, מאי טעמא, לקטו לחם משנה כתיב. ותנו רבנן ששת ימים תלקטוהו, למדנו שלא היה יורד המן בשבת, בימים טובים מנין ת"ל שבת לא יהיה בו. וכתבו הגאונים ז"ל דשמעי' מהכא דכיון שלא היה יורד מן ביום טוב צריך שיברך על שתי ככרות כדין שבת, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל גאון בפר' ערבי פסחים בשמן של גאונים ז"ל. וראיתי בתוספות דבסעודה שלישית אינו צריך לחם משנה, וטעם לפי שלחם משנה הוא זכר למן שהיה יורד פי שנים ערב שבת דהיינו עומר ומן העומר היו עושין שלשה חלות. ובליל ראשון של שבת היה להם לחם משנה וגם בסעודה שנייה אבל בסעודה שלישית שלא היה להם כי אם לחם אחד לא היו מברכים על לחם משנה, אבל אם רוצה לברך על שתי ככרות לא הפסיד, ומצוה הוא עושה. ואחר כן ראיתי כתוב בספר התשב"ץ שרבי' מאיר מרוטנבורק ז"ל היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית על שתי ככרות, וכן כתב השר של קוצי ז"ל משמו של הרב ר' אליעזר ממיץ ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
ואם בירך אחת מברכת הנהנין ושח בין הברכה לאותו עניין שבירך עליו, אם אותה שיחה היא מענין הברכה מותר ואין צריך לחזור ולברך. דגרסי' בפרק כיצד, אמר רב טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך, הביאו מלח הביאו לפתן צריך לברך, ור' יוחנן אמר אפי' אמר הביאו מלח הביאו לפתן אין צריך לברך, גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך, ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי גביל לתורי אין צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור (לאכול) [לאדם] שיטעום כלום קודם שיתן לאכול לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. שמעינן מהכא מכל מקום לעניין שחיטה שאם שח(ט) בין הברכה לאותו עניין ששוחט אם שח מאותו עניין כגון תן זו הבהמה או זה העוף או כדומה לזה דאין צריך לחזור ולברך וכן בכל כיוצא בזה, כן ראיתי לרב ר' יונה ז"ל ונכון הוא. וכן אם בירך על שום דבר שראוי לאכילה ואחר הברכה נפל מידו או נשרף או שטפו נהר כתב הר"ם במז"ל דנוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע"פ שהוא מאותו המין, וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה אע"פ שהמים שהיו בשעת הברכה אינן המים ששתה מפני שלכך נתכוון לכתחלה. והוציא זה הרב ז"ל מדאמרי' בירושלמי ר' זריקן אמר ר' זעירא בעי הדין דנסיב תרמוסא ומברך עלויה ונפל מיניה מהו מברכין עלויה תנינות, פי' פעם שנית, ואקשינן מה בינו לבין אמת המים, ופריק תמן לכך כיון דעתיה מתחלה. פי' מה בין זה לבין אמת המים דבשעה שבירך על אמת המים אותן המים שבירך עליהן כבר הלכו להן ואפי' הכי אינו חוזר ומברך, א"כ אמאי אמרת הכא שצריך לברך פעם שניה, ופריק תמן לכך כיון דעתיה מתחלה, כלומר מתחלה קודם שבירך על אמת המים על כרחו היה יודע שהרי אי אפשר שאותן שבירך עליהן שיעמדו במקומן, וא"כ קודם הברכה כיון דעתו לאותן שישתה אע"פ שאינן לפניו, אבל גבי תרמוסא מאין היה יודע שיפול מידו ויביאו לו אחר, וכיון שכן דין הוא שיברך עליו פעם שנית. וא"ת אמאי לא הזכיר בהאי מימרא תרמוסא והוא לא אתי בידיה כמו שהזכיר בירושלמי אחר שהוא סמוך לו ממש, כלומר כשאמר הדין דנסיב תרמוסא ומבריך עלויה ונפל מיניה, הוה ליה למימר והוא שלא ימצאנו, דאם ימצא אותו יאכלנו, ובסמוך תנא כן דאמרי' תמן תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר רב חייא בר ווא הדה אמרה מאן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך למיברך עילויה זמן תאנינות, אמר ר' תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה, אבל בקושיא שהקשיתי לא מצאתי מי שתירץ דבר. וכתב הרב ר' יונה דהא דאמרי' שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דוקא היכא שהתחיל הברכה ואמר בא"י אמ"ה, אבל לא הזכיר בה מלכות אין צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וגו' ונכון הוא.
וכן המברך ברכת המוציא חייב לטבול פרוסת הברכה במשקה או במלח כדי שיהיה פרוסת הברכה חביבה עליו ויאכלנה בטעם, דגרסי' בפ' כיצד מברכין אמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן לפני כל אחד ואחד. ואם הפת יפה ביותר אינו צריך להביא לפתן.
<h2>דף מ:</h2>
גרסי' במסכת ברכות בפ' כיצד מברכין אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם לא שמה ברכה, ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, וקימא לן כר' יוחנן דאמר בעינן הזכרת השם ומלכות, ואפי' באותם הברכות דפרק הרואה כגון הרעמים או על הרוחות בכולן בעינן שם ומלכות, וצריך שיאמר בא"י אמ"ה כדינו, וכן כתב הר"ם במז"ל וכן כתבתים גם אני מקטני תלמידיו כלן בשם ובמלכות למעלה בשער הראייה. אבל הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב דכל אותן ברכות דפרק הרואה אינן צריכות לא שם ולא מלכות לפי שאין להם קבע, והביא ראיה מדאמרי' התם גבי ההיא דרב חנא דבריך בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, וגם רב יהודה פטר עצמו בעניית אמן אחר זאת הברכה, ועוד הביא ראיה מברכת הזמון שאין בה לא שם ולא מלכות לפי שאין לה עת קבוע דבכל זמן שהוא אוכל בעי לברך ברכת הזימון, אבל הוא עצמו ז"ל דחה ראיה זו דדילמא הקלו מלומר שם בברכת הזמון מפני שיש בה שלש ברכות עמה שמות ומלכיות. וכתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל דגם הראיה הראשונה אינה ראיה, דאיכא למימר בההיא דרב חנא דודאי שם ומלכות נאמר בה אלא שכן דרך התלמוד לקצר, וכדרך שקצרו בברכת שהחיינו שיש בה שם ומלכות אליבא דכולי עלמא, וגדולה מזו אמרו בפ' כיצד בברכת (הסומך) [מנימין] רעיא דאכל ואמר בריך מריה דהאי פיתא ואמר רב יצא, ואקשי' דהא אמ' רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם לא שמה ברכה, ותריץ דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא, אלמא דאורחא דתלמודא לקצר דעכשיו לא בא להשמיענו נוסח הברכות כלומר פתיחתן וחתימתן אלא עקר הברכה דהיינו על הרעמים ברוך שכחו מלא עולם כדינו, הילכך כולהו מברכינן להו בשם ובמלכות כאשר כתבתים. וכן פסק הרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל והביא ראיה משבע ברכות שהיה מוסיף בתענית וכולן הם בשם ובמלכות, ובמס' תענית שנאן בלא שם ובלא מלכות מפני שדרך התלמוד לקצר. ועוד הביא ראיה מירושלמי דפר' הרואה, הרואה בבל צריך לברך חמש ברכות וכו', ר' זעירא ב"ר יהודה בשם רב כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמרת טעמאי ארוממך אלהי המלך. רב אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר צריך לומר אלקינו, ובאמת אלו הם ראיות שאין עליהן תשובה. ועוד כתב ז"ל שמצא במדרש תנחומא בפרשת פנחס הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו, אם ראה הרבה אכלוסין של בני אדם אומר בא"י אמ"ה חכם הרזים. ועוד הביא ראיה מברכה שניה של הדלקת נר חנוכה שהיא ברכה של שבח והודאה ומברך אותה בשם ומלכות ובגמ' לא נזכר בה לא שם ולא מלכות, הילכך כולן צריכות שם ומלכות כמו שכתבנו. וכן כתב מורינו הרב ר' שמעיה אשכנזי זצ"ל. וכן ראיתי בתוספות שהעידו שרבי' שמשון משאנץ ז"ל היה רגיל לברך על הברקים ועל הרעמים בא"י אמ"ה שכוחו מלא עולם. וכן כתב רבי' יהודה החסיד ז"ל וכן פסק הרב ר' יהושעיה (ז"ל) הזקן מטראנא ז"ל.
ולענין מי שראה פת נאה ואמר ברוך המקום שבראה, גרסי' בפר' כיצד ראה את הפת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא. גופה כל ברכה שאין בה הזכרת השם לא שמה ברכה ור' יוחנן [אמר] כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה וקיימא לן כר' יוחנן, וכיון דקימא לן כר' יוחנן מבעי' שם ומלכות. וקימא לן כר' מאיר דאמר שאם ראה פת [ואמר] כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, וכן בשאר מיני אכילה. והוא שיזכיר בה שם [וגם] מלכות, דהיינו המקום המלך אדון של זה הפת, וכן פסק השר של קוצי ז"ל והר"מ במז"ל, ולא ידעתי למה השמיטה רבי' אלפסי ז"ל, ואם תאמר משום דקימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי הוא דאמר כל המשנה ממטבע....., שאני הכא דכולא שמעתתא אזלא כר' מאיר, וכן פסק בירושלמי.
על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו, פי' כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבוד האדם בראו, כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא, ובראו במאמר פיו ית' כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו וגו'. ולבסוף מברך בורא נפשות רבות.
כתב הר"ם במז"ל שמי ששתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת המינין מברך באחרונה כך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל [הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל] תנובת השדה גו' וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הפירות. אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל [זה] בפני עצמו, אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגוזים וכיוצא בהן מברך ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן הן פירות העץ וכן כל כיוצא בהן, ע"כ. וכן הורה הלכה למעשה רבי' חננאל גאון ז"ל וכן ראיתי בשם רבי' תם ז"ל. אבל רבי' שרירא גאון ז"ל כתב מי שאכל מיני מזונות ותמרים ורמונים ושתה יין, כשהוא מברך ברכה אחרונה מברך על כל מין ומין ברכה בפני עצמה מפני שחלוקין הן בחתימתן ואין חותמין בשתים, ע"כ.
ולענין מי שהיו לפניו מינין הרבה, גרסי' במסכת ברכות בפ' כיצד, מתני' היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה, כלומר החביב עליו יותר, ואמרינן עלה בגמ' אמ' עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף, אבל כשאין ברכותיהן שוות, כלומר ש(י)היה לפניו צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, עד כאן גירסת הגמ', אבל הרב אלפסי ז"ל הוסיף מלשונו ואי זה שירצה מהם קודם. ומה שאמר עולא דכשאין ברכותיהן שוות דאפי' ר' יהודה מודה דמברך על החביב תחלה, פי' הרשב"א ז"ל דכל זמן שאין ברכותיהן שוות ברכה של זו אינו פוטר את חבירו, וצריך ברכה לכל אחד ואחד מהן, דין הוא שיקדים את החביב תחלה כלומר אפי' שיהיה האחד ממין שבעה דהקדמה מלתא זוטרתי הוא, ולא אכפת לן בהקדמתו כיון שיש לו לברך על המין שבעה, אבל היכא קפיד עולא אליבא דר' יהודה, היכא דברכותיהן שוות כגון זית ואתרוג, שאע"פ שהאחד ממין שבעה מכל מקום בכולהו מברך בורא פרי העץ, ואם מברך על האתרוג שהוא החביב עליו בודאי בההיא קא קפיד ר' יהודה כיון שאין לו לברך על מין שבעה כלל, שברכת האתרוג פוטר את ברכת הזית ובההיא קאמר ר' יהודה שאינו דין שיברך על האתרוג שהוא החביב ופטר הזית שהוא ממין שבעה, וא"ת והיכי קאמרת דהקדמה מילתא זוטרתי היא, והא איפלגו בה לקמן בית הלל ובית שמאי גבי הביאו לפניו יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן, דאלמא אליבא דכולי עלמא אהקדמה קפדינן ודבר גדול הוא, לא קשיא דהתם דין הוא דקפדינן אהקדמה דבית שמאי סברי דכיון דשמן הוא דבר חשוב ואינו צריך טורח לשתותו אלא מיד שמקריבו לחטמו הוא נהנה ממנו, מה שאין כן ביין דאינו נהנה ממנו עד (שנשתנה) [שישתהו], וכיון שכן דין הוא שנקדים ברכת השמן לברכת היין, ובית הלל סבירא להו אפכא דכיון דהנאת השמן אינו אלא לארוחי בעלמא, אבל יין הוא לשתייה, ויש בו הנאה גדולה, ודין הוא שיקדימהו לשמן, ודוקא התם פליגי משום דבהאי הקדמה דין הוא דקפדי בה כמו שכתבנו אליבא דכולי עלמא, אבל בהקדמה דלעיל כיון שאין ברכותיהן שוות וברכה של זה אינו פוטר את חבירו מה [תועלת] בהקדמתן כיון שיש לו לברך על כל אחד ואחד.
פסק, יש מן הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כר' יהודה דאמר מין שבעה עדיף, ואע"ג דהוא יחיד ואפליגו רבנן עליה, אפי' הכי הלכה כמותו דכולא שמעתא כוותיה אזלא, ועוד דאמרי' התם כל המוקדם בפסוק קודם לברכה, וכיון דאפי' בשבעת המינין עצמן אמרו כל המוקדם בפסוק קודם, כ"ש היכא דאיכא מין שבעה שיש לו להקדימו למין אחר, ועוד מדאמרי' עלה בסמוך (מא:) רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי, אייתו לקמיהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא, אמרי ליה לא סבר ליה מר להא דאמר רב יוסף כל המוקדם בפסוק קודם הוא לברכה, אמר ליה זו שני לארץ וזו חמישי לארץ. פירוש זו שני לארץ דהיינו ארץ זית שמן ודבש והוא דבש תמרים, וא"כ התמרים הם שניים לארץ כלומר שהם אחר שתי תיבות מזה הפסוק, והרמונים הם חמשיים לארץ בזה הפסוק, הילכך קימא לן כר' יהודה דאמר מין שבעה עדיף. וכן פסקו בשם רש"י ז"ל וכן פסק הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל מטראנא, וזה שלא כדעת רבי' האי גאון ז"ל ורבי' חננאל גאון ז"ל שכתבו דהלכה כרבנן דאמרי חביב עדיף, כלומר כשאין ברכותיהן שוות שדברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על אי זה מהם שירצה לאכול תחלה, ואינו נכון כמו שכתבתי דכולא סוגיא כר' יהודה אזלא. וכן פסקו רבותי' הצרפתיים ז"ל והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל וגם הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל. והכין איתא בתוספתא בהאי פירקא דתניא פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים, פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין מן השעורים אלא שהשעורים ממין שבעה והכוסמין אינן ממין שבעה, וגרסי' עלה בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה הוא, דר' יודא אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו מברך תחלה.
וכתב הרב ר' יונה ז"ל דהא דאמר עולא בגמ' מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף, אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ועולא בא [להשמיענו] שאין ברכותיהן שוות שיש לו להקדים החביב עליו אפי' אליבא דר' יהודה כמו שכתבתי לעיל. וכן אם בירך תחלה על פירות האדמה בורא פרי האדמה והיו לפניו של עץ חייב לחזור ולברך בורא פרי העץ, ואין האחד פוטר את חבירו אלא דוקא היכא שהיו ממין אחד, ואע"ג דאמרי' בירך על פירות העץ בורא פרי האדמה יצא, דוקא היכא שנתכוון לצאת בשתיהן אבל היכא שנתכוון לברך על פרי האדמה דוקא לא יצא מברכת בורא פרי העץ.
והרב אלפסי ז"ל שכתב אי זה מהם שירצה קודם, סתם דבריו מאד ולא הפריש בין ברכה מעולה לברכה שאינה מעולה, וזהו בודאי תמה דמפורש נראה מגמרתינו שברכה שיהיה מעולה ופרטית כגון בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ לגבי ברכת שהכל שהברכה הפרטית יש לו להקדים, (ופירות) [ופירוש] כללית כגון שהכל שהיא ראויה לכל דבר, וכן ברכת בורא פרי האדמה אע"פ שהיא בעצמה נקראת פרטית, מכל מקום לגבי פירות העץ כללית מקרי, משום דאמרי' בירך על פירות העץ בורא פרי האדמה יצא אלמא דכללית היא בין לפירות האדמה בין לפירות העץ, אבל ברכת בורא פרי העץ היא פרטית גמורה שאינה ראויה אלא לפירות העץ, דתנן אם בירך על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. וכיון שכן שברכת בורא פרי האדמה נקראת כללית אם היו לפניו מין של אדמה ומין של עץ יש לו להקדים הברכה פרטית דהיינו בורא פרי העץ, וכן יש לו להקדים ברכת בורא פרי האדמה לברכת שהכל דקיימא לן דפרטית היא יותר חשובה מן הכללית, וכן מוכח בגמ' (לט.) גבי הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך קפץ ובירך על הפרגיות תחלה לגלג עליו חבירו וכו' הרי שבשביל שבירך ברכת שהכל שהוא ברכה כללית לגלג עליו חבירו, וגם בר קפרא כעס על המברך. דאלמא דדעת בעלי הגמרא היה דהברכה מעולה היה לו להקדים בתחלה.
וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל כל שיש לו ברכה פרטית ובירך עליו ברכה כללית יצא, ואם בירך פרטית על מין שברכתו כללית לא יצא, כיצד בירך על היין בורא פרי העץ או על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, אבל אם בירך על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא שהרי אינן פרי העץ. נראים הדברים שאם בירך על הענבים בורא פרי הגפן יצא שהרי פרי גפן הם. בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא, אבל אם בירך בורא פרי האדמה לא יצא שכיון שנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא לחם או מזון. וכן דעת מורי ר' אהרן הלוי ז"ל, וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא.
<h2>דף מא.</h2>
וכתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דהיכא שהיו לפניו מין של פירות העץ ומין של פירות האדמה שפירות העץ קודם לפירות האדמה, לפי שברכת העץ היא ברכה פרטית ויש לו להקדימה כמו שכתבתי לעיל. ואם תאמר הא אמרי' לעיל בההיא דכל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה, ובודאי פירות האדמה קודמין לפירות העץ דכתי' ארץ חטה ושעורה והדר כתי' וגפן ותאנה ורמון, וא"כ היכי אמרי' דפירות העץ קודמין לכל פירות האדמה. תירץ הרב ר' יונה ז"ל ראיתי דמפרשי דהא דאמרי' כל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה דוקא הקודם לחבירו כמו שתאמר חטה ושעורה, בהא ודאי חטה קודם לשעורה לפי שברכותיהם שוות, וגפן ורמון בהא נמי גפן קודם לרמון לפי שברכותיהן שוות ג"כ, אבל אם היו לפניו חטה וגפן כיון שאין ברכותיהן שוות אינו טעון להקדים על כרחו החטה אלא החביב עליו. ואני ראיתי תירוץ נכון יותר לקצת המפרשים ז"ל דלאו בכוסס את החטה מיירי, דמשמעות הפסוק אינו חטה ושעורה גמורין אלא פת כדגלי קרא בתריה אשר לא במסכנות תאכל בה לחם אלמא דבלחם מיירי, וכדומה לזה ראיתי לר' בעל הלכות גדולות ז"ל שתירץ דמיירי כשעשה ממנו מעשה קדרה שמברך עליו בורא מיני מזונות. ומסתברא לי לפי עניות דעתי שאם היו לפניו מין של פירות העץ או של פירות האדמה, שיש לו להקדים את פרי היפה שבמינו כדי שיברך על המעולה והיפה שבהן, דכיון שמברך ברכת הנהנין צריך שיברך אותה בעריבות ועל המובחר שבהן. ויש להביא ראיה לזה מדגרסי' בפרק חלק גבי ר' אבהו, אמר ליה מהיכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא, אמר ליה ברכת מזוני לאו גמרת (חברת) [חברך] קרית, אמר ליה אגמריה כי היכי דלדרשיה משמך, אמר ליה מהיכא דגמר בישולא, כלומר ממקום שנתבשל הככר יותר מהרה והוא מוטעם יותר כדי שיברך על הערב עליו, ואי אפי' בככר אחד צריך שיברך על המובחר שבו, כל שכן בשאר מינין מוחלקין שחייב לברך על היפה שבהן, והוא הדין יראה לי (דין) [כן] בכל שאר דברים שבעולם שהן ראויין לאכילה שחייב לברך על היפה שבמינו, כנ"ל.
<h2>דף מא:</h2>
ואם שתה מכוס של ברכה כדי רביעית יין צריך שיברך בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן. וכן כתב רבי' יצחק הזקן ז"ל, וכן השיב רבי' מאיר מרוטנבורק ז"ל לרב ר' אשר ז"ל, אבל אם אינו שותה כדי רביעית יין אינו מברך כלל ואפי' בורא נפשות רבות. וכתב הר' ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שרביעית הוא קרוב לשתי אוקיות.
דברים הבאים בתוך הסעודה, כלומר שהביאו לפניו בתוך הסעודה דברים אחרים חוץ מפת ויין, שעקר הסעודה אינה אלא פת ויין, ואם הביאו דברים אחרים הם הנקראים בכל מקום לפתן, ובעניין זה רבו המחלוקות בין המפרשים ז"ל ואקח סולת מאמרם כפי השגתי בס"ד.
גרסי' בפ' כיצד מברכין איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם, ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין לבד, ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה, אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם, לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, בתחלה אפרש הלכה זו ואחר כך אכלול מה שעלה בדעתי ממנה בס"ד.
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהן וכו', בהלכה זו נאמרו עליה כמה פירושין, והפי' העקר הוא דהאי פלוגתא דרב הונא ורב ששת ור' חייא איירי בשהביאו לפניהם פירות שלא ללפת את הפת ממש אבל מכל מקום הן באין כדי לעורר התאוה ולפתוח האיסטומכא כמו שהוא דרך העולם לעשות שמביאין מיני קליות או כדומה להן כדי לעורר תאות האכילה, ומשום הכי קאמר רב הונא דהן טעונין ברכה לפניהן, ואע"ג דקימא לן פת פוטרת כל מיני מאכל, דוקא כשבאו ללפת אותו ממש, אבל אלו כיון שאינן באין אלא לעורר האכילה סבר רב הונא דטעונין ברכה לפניהם, דאלו באו ללפת ממש כולי עלמא סברי דאין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן, דתנן זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה. אבל הללו טעונין ברכה לפניהם מיהא, אבל מכל מקום אין אנו יכולין לומר דטעונין ברכה (לפניהן) [לאחריהן], דאע"פ שלא באו ללפת ממש, מכל מקום באו קצת לצורך הסעודה כדי לסייע התאוה, א"כ מחמת הסעודה באו קצת ואין טעונין ברכה לאחריהן ונפטרין בברכת המזון, דאי אפשר שלא יהיה בהם מזון כלל, וכיון דלעורר התאוה באו אלמא דלצורך התאוה, הלכך אין טעונין ברכה לאחריהן מיהא. ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש טעונין ברכה לאחריהן ואינן נפטרין בברכת המזון, דהוא סבר דאין ברכת המזון פוטרת אלא דברים שהן מזון ממש, אי נמי בבאו ללפת הפת אבל אלו לא, וסבר עוד רב ששת דפת הבאה בכסנין אינו טעון ברכה לאחריו אע"פ שלא בא ללפת את הפת, דכיון שיש בו מזון ברכת המזון פוטרת כל מיני מזון, ור' חייא פליג אתרוייהו ואמר דפת פוטרת כל מיני מאכל הילכך כיון שבאו בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ומסתברא דאפי' לרב ששת דאמר דפירות טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם, היה מודה דתמרי אינן צריכין ברכה לאחריהן כיון דקיימא לן דתמרי קרויין מזון, דכיון דטעמא דרב ששת דאמר דפת הבאה בכסנין אינה טעונה ברכה לאחריה משום שהיא מזון, הוא הדין כל דבר שנקראת מזון, דברכת המזון פוטרת כל מיני מזון, אבל הרב [בעל] הלכות כתב אכל תמרי ורמונים ושאר מגדי לא מפטרי בברכת המזון.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פירוש כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת. וא"ת וכי רב פפא מתני' אתא לאשמועינן משנה שלמה שנינו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, כלומר בין בתחלה בין בסוף, א"כ מאי קמ"ל פשיטא, יש לומר דאע"ג דתאנים ורמונים פירות נינהו ואין דרכן לבוא ללפתן ולא למזון, אפי' הכי כיון שבאו ללפת את הפת פטורין מברכה כלל. פי' לפירושם מה שאמרו דאין דרכן של פירות לבוא לליפתן ולמזון, הכונה היא לפי שאין לפתן אלא בבשר או בתבשיל או כדומה לזה, אבל אלו אפי' כל היום דרך הבריות למלאת כרסן מהן שלא על דעת מזון. אבל רבי' זרחיה הלוי ז"ל תירץ דהא [ד]רב פפא כשלא (באו) היו לפניו בשעה שבירך המוציא על הפת, והא דאמרי' כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה, מהו דתימא הני מילי כשהיה אותו טפלה לפניו כשבירך על העקר, הא אם לא היה לפניו הוה אמינא דצריך ברכה לפניו, קמ"ל רב פפא דלא דכיון שבאו ללפת את הפת אינן צריכות ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כמו שפירשתי לעיל במילתיה דרב פפא.
לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, מנהג היה באותו הזמן דאחר שהיו מסיימין לאכול היו עוקרין השולחן מלפני המסובין ואחר כך היו מניחין לפניהם פירות וקליות או מיני מתיקה כדי לעכל המאכל ולתקן האסתומכא, ואחר כך מברכין ברכת המזון, ושמעתי שעוד היום עושים כן בארץ ישמעאלים, ועל כן קאמר רב פפא דאם באו לאחר הסעודה קודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא פטר להו פת ואפי' באו בתוך הסעודה כיון שלא [באו] ללפת, כל שכן לאחר הסעודה, לאחריהן משום שאינן מזון. וכבר כתבתי שאין ברכת המזון פוטרת אלא מיני מזון, אבל בשר ודגים או כדומה לאלו אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ואפי' לא באו ללפת את הפת, בין בתוך הסעודה בין לאחר הסעודה, לפי שהן עצמן מזון ובאין להשביע, ופת פוטרת כל מיני מזון בברכה שלפניהם ובהמ"ז פוטר כל מיני מזון בברכה שלאחריהם. ומעשה קדרה שבאו בסעודה בין באמצע הסעודה בין לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה ולהשביע הן באין, וכדתנן בפרק כיצד מברכין בירך (את) [על] הפת פטר את הפרפרת ואמרי' עלה בגמ' וכ"ש מעשה קדרה כלומר כ"ש מעשה קדרה דלהשביע הן באין, ופת הבאה בכסנין דהיינו פרפרת אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת. ובזה עדיפא פת הבאה בכסנין מתאנים וענבים, דאלו תאנים וענבים אם באו בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת צריכין ברכה לפניהן כמו שכתבתי לעיל. ואלו פת הבאה בכסנין פטורה בין לפניה בין לאחריה. ומיהו דין זה דאמרי' בגמ' דלאחר סעודה, אינו בזמן הזה אלא באותו זמן שהיו עוקרין השולחן מלפניהם כמו שפרשתי למעלה, אבל אנן דלעולם [אין] אנו עוקרין השלחן מלפני המסובין עד שמברכים ברכת המזון, לעולם הוא קרוי בתוך הסעודה כל זמן שלא ברך ברכת המזון, כן ראיתי לרבי' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל דהוא מסופק בהאי דינא דרב פפא דכיון דחלק הדין לשלשה חלקים דהם מחמת הסעודה ובתוך הסעודה ולאחר הסעודה, ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים קודם הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהם, כמו שנוהגין העולם בזמן הקיץ שאוכלין קודם האכילה פירות כגון גודגדניות הנקרא צירשיש בלע"ז, אם נאמר שהם כדברים הבאין לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או אם הם כדברים הבאין תוך הסעודה שאף הן גומרין ועוררין תאות האכילה ואין טעונין ברכה לאחריהם, וכתב ז"ל דלפי סברתו יותר נראה שהם כדברים הבאין לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דכל שהוא קודם הסעודה אינו בכלל הסעודה כלל, וכתב ז"ל דמצא מחלוקת בירושלמי כדומה לזה דגרסי' התם אמ' ר' זעירא מה אנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין עליהון בסופא, לא שיש בדעתו לאכול פת, פי' בתמיהה, נראה דלדעת ר' זעירא כל שבדעתו לאכול פת אע"פ שאכל ענבים קודם שהתחיל בסעודה הרי הוא כאלו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואין טעונין ברכה לאחריהם, אבל למטה משם אמרו בירושלמי ר' בא בריה דרב פפא בעי אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פתא מיהו מברכא על סלתא בסופא רבנן (רק הרין) [דקיסרין] פשטין ליה צריך לברך בסוף. וכן תופש בעקר הרב ז"ל.
עלה בידינו מהא שמעתא דבשר ודגים ובשר מליח וכן מעשה קדרה בין שבאו לאחר הסעודה כל שכן בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכל אלו הם מזון, ופת הבאה בכסנין כגון אובלייס או קריקאש אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה דהיינו אחר סלוק הטבלא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם משום שהן מזון קצת, וברכת המזון פוטרתן, ופירות כגון תאנים וענבים אם באו ללפת את הפת אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם משום דקימא לן פת פוטרת כל מיני מאכל היכא דבאו ללפת את הפת, ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת טעונים ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם משום טעמא דרב הונא דכתיבא לעיל, ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם משום דאין ברכת המזון פוטרת אלא מיני מזון, ואנו אין לנו דין של אחר הסעודה כמו שכתבנו, ואפי' הביאו פירות אחר שסיים לאכול קודם ברכת המזון אין טעונין ברכה אלא לפניהם.
וכתב הרשב"א ז"ל דאם אכל פירות עם הפת ובירך על הפת וסיים הפת מלאוכלו ונשארו מאותן פירות בידו דאינו צריך לחזור ולברך שכבר נפטר בברכת הלחם. וכן כתבו בתוספות דדרך המתלפתין שאוכלין מהן בתוך הסעודה בלא פת וחוזר ומלפת בהן את הפת.
ותו גרסי' בפר' כיצד (מברך) [מברכין], שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אמ' להן הואיל ופת פוטרתן, ואקשי' אי הכי יין נמי ליפטר ליה פת, ופריק יין הוא קובע ברכה לעצמו, פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שלא היו צריכין לשתותו. אבל בשם הרב ר' יונה כתבו זה לשונו: יין גורם ברכה לעצמו שמתוך חשיבות היין שמקדשים עליו מה שאין כן בשאר הדברים שעל ידם תבוא ברכה אחרת, וכי תימא גם על הפת מקדשין, יש לומר דהכי קאמר יין נמי גורם ברכה לעצמו שמקדשים עליו כמו שמקדשים על הפת, ואולי כיון הרב ז"ל כההיא דריש פרק שלשה שאכלו כאחת, דאמרי' בית הלל אומרי' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדירה ברכת היום אינה תדירה, ובלי ספק לזה כיון הרב ז"ל כפי דעתי. ורבי' חננאל ז"ל פי' יין גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם בירך על היין ואחר שותה שום משקה אחר בנתים ואחר כך בירך ברכה אחרונה של יין אין צריך לברך על המשקה לא לפניו ולא לאחריו ואע"ג דלא קימא לן כר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ואפילו לא בא ללפת את הפת, הלכה כמותו ביין דיין פוטר כל מיני משקה. וכתב הרב ר' יונה דזה באמת הוא פירוש נכון אלא שאין הלשון מוכיחו. ורבינו שמואל מרומרוג ז"ל פי' דגורם ברכה לעצמו, שעל כל פירות העץ אין מזכירין שם העץ בפי' אלא בורא פרי העץ סתם, ועל היין אומ' הגפן בפי', ואין לך חשיבות גדול מזה, ויפה פירש. ולפי כל אלו הפירושים נראה דאם שתה אדם מים בתוך הסעודה דאין צריך לברך לא לפניהם ולא לאחריהם משום דהפת פוטר את הכל, דאפי' היין היה פוטר אלא שגורם ברכה לעצמו. וכן אמרו שהיה נוהג כן רש"י ז"ל כשהיה שותה בתוך הסעודה לא היה מברך עליהן תחלה וסוף. וכן רת"ם ז"ל ורבני צרפת ז"ל, ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו השתיה היא גורמת ברכה לעצמה, לפי שהאכילה והשתיה שני דברים חלוקין הן ואין זה בכלל זה ולא [אפשר] לעשות שתיהן כאחת, הילכך דין הוא שברכת האכילה לא יפטר ברכת השתיה. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה אפי' שתית מים נמי בעי ברכה, והביא ראיה מדאמרינן השותה מים לצמאו לאפוקי [חנקתיה] אומצא, הא אחריתי אפי' בתוך אכילה בעי ברכה, עד כאן. וכן פסק הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל מטראנא דמים כיון שאינן באין להסעיד גופו אלא להסיר צמאו או להרוית גרונו שאין ברכת הפת פוטרתן וחייב לברך, וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל אבל מכל מקום כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל דדברי רש"י ורת"ם ז"ל נראין עקר, וכן כתב בפי' הרב ר' יונה זצ"ל.
<h2>דף מב.</h2>
ועל מיני לחמניות מברך בא"י אמ"ה בורא מיני מזונות משום דאקרי מזון [ולבסוף] ברכה מעין שלש דהיינו על המחיה ועל הכלכלה.
כתב השר דקוצי ז"ל בשם הרב בעל הלכות גדולות ז"ל שלשה שלא קבעו לאכול ביחד אלא שישב מעצמו לאכול ואחר כך היה מקרה ובא אחד ואכל עמהם ואחר כך בא אחר ג"כ עד שהיו שלשה אינן חייבין בזימון, דתניא היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן, ורבי' חננאל גאון ז"ל פי' היו יושבין על עסק אחד ונזדמן להם לאכול וכן פי' הרב ר' יונה ז"ל. אבל הסבו כולן ביחד אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מפתו חייבין לזמן וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
גרסי' בפ' כיצד מברכין מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך [לעצמו, הסבו אחד מברך] לכולן. פי' מנהגם היה שקודם הסעודה היו מביאין לפניהם יין ומיני מתיקה לתקן האיצטומכה ולא היו עדין יושבין לאכול סעודת קבע ומשום הכי אמר שכל אחד ואחד מברך לעצמו שעדיין לא קבעו במקום אחר סעודתן, הסבו אחד מברך לכולן, פי' אבל אם הביאו לפניהם היין והקלניות הללו על דעת שלא יזוזו ממקומם עד שיאכלו כל סעודתן אחד מברך לכולן מפני שזו היא סעודת קבע. ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דדוקא באותו זמן נאמרו דברים הללו לחלק בין ישיבה להסבה אבל אנו שאין אנו אוכלים שום דבר קודם הסעודה אלא בקביעות אחד מברך לכולן לפי שהישיבה שלנו היא הסבה שלהן. הילכך שלשה שהיו הולכין בדרך ואמר אחד מהם נלך לאכול למקום פלוני אחד מברך לכולן אע"פ שלא הסבו. וגם כן כתבו בתוספות ששלשה שהיו רוכבין בדרך והסכימו שלושתן לאכול, אחד מברך לכולם והוא שיהיו כולן יחד, ורבי' יהונתן ז"ל פי' הדא מתניתא הכי זה לשונו, היו יושבין בלא הזמנת מקום בדעת כולן אלא שזה לקח פתו וככרו ורוצה לאכול וכשראהו חבירו אמר גם אני אוכל כל אחד ואחד מברך לעצמו ואין אחד פוטר את חבירו, ונראה שכמו כן לא מצטרפין לברכת זימון עד שיסכימו כולן לאכול ביחד והלשון מוכיח דתנן שלשה שאכלו כאחת, ע"כ. וכבר כתבתי דאין הפרש בין ישיבה להסבה בזמן הזה אלא שכל זמן שיושבים שלשה כאחת לאכול לחם, אחד מברך לכולן, ופי' הסבה פי' המפרשים ז"ל שהם ישבו סביב הלחם, וכתב הרב ר' יהושעיה הזקן מטראנא ז"ל זה לשונו דהדא מתניתא דהיו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן, דדוקא בברכת המוציא בעי' הסבה או קביעות מקום אבל בברכת המזון אע"פ שלא הסבו ולא קבעו מקום אחד מברך לכולן, דהא (ד)אמרי' בפרקי' דלקמן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפות לזמון. ובגמ' אמר' שהשמש מצרפן אע"פ שאין רואין אלו את אלו אלמא אע"פ שלא אכלו ביחד מצטרפין לזמון. ואמרי' נמי שלשה שבאו משלשה חבורות מצטרפי' לזמון, ואמרי' נמי אמר רבה אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק, וזו הישיבה בלא קביעות מקום הוא, דאי אמרי נזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן א"כ היינו ברייתא דלעיל, ומאי איצטריך שמואל למימר, אלא לאו ש"מ אע"ג דלא קבעו מקום שלגבי ברכת המוציא אינן מצטרפין דלגבי ברכת המזון מצטרפין, עד כאן. והשם ברחמיו ינוח דעתו שהניח את דעתי בהלכה זו.
<h2>דף מד.</h2>
גרסי' התם בפ' כיצד מברכין מתניתין הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, וזה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה. פי' המפרשים דעקר משנה זו לא בא להשמיענו דין כל שהוא עקר ועמו טפלה, דדבר זה פשוט הוא, והא שמעינן ליה ממתני' דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת, אלא בא להשמיענו שאפי' פת גמור לפעמים הוא טפל, דאם לא כן הייתי אומר דלעולם פת אינו טפל לגבי שום דבר בעולם, קמ"ל מתניתין דהיכא דעיקר אכילתו אינו משום הפת, דהויא הפת טפל ואינו מברך עליו כלל, ואמרי' בגמרא על הא מתניתא ומי איכא מידי דהוי מליח עקר ופת טפלה, ופריק אמר רב אחא בר רב עוא באוכלי פירות גנוסר. פירות גינוסר הם מתוקים יותר מדאי ומפני מתיקותן אוכלין עמהם מלח, וכדי שלא יזיק להם המליח אוכלין עמה מעט פת, נמצא שהפת הוא הטפל לגבי הפירות ומברך על הפירות ופוטר את הפת.
וכתב הרב ר' פרץ ז"ל דמי שנסתפק לו אם שתה יין ומים אם מברך מעין שלש לשניהם או בורא נפשות, וצריך לו עיון. והר"ם במז"ל כתב גבי ברכת הפירות, על כל הברכות כולן אם נסתפק לו אם בירך אם לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהברכות הם מדברי סופרים. אבל הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל כתב דמי שנסתפק לו על ברכת הנהנין אם בירך ואם לא בירך אם היא ברכה שלפניהם שהיא מדבריהם אינו חוזר ומברך, אבל בברכה של אחריו שהיא מן התורה חוזר ומברך, שאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, וכיון שכן בכל ספק של תורה ספקו חוזר. לפיכך מי שנסתפק לו אם קידש על היין בלילי שבתות מברך ברכת קדוש אבל לא בורא פרי הגפן, אבל קדוש של סעודת יום שבת אינו אלא מדבריהם, ואם יצא אינו מוציא לאחרים כשאר ברכות הנהנין, וכן אינו חוזר על ספקו. הבדלה על הכוס בברכה אינה אלא מדברי סופרים וספקה אינה חוזר, עד כאן.
וכתב הרב ז"ל שמזכירין בברכה דמעין שלש מעין המאורע, כלומר שמזכיר בברכת שלש עניין שבת וראש חודש או שאר מועדים ג"כ מזכירין בברכה דמעין שלש. כלומר דקודם שיאמר כי אל טוב ומטיב, אומר נחמנו בשבת קדשך וגו'. והוציא הרב ז"ל האי מילתא מן הירושלמי דאמרי' בירושלמי דפ' כיצד מברכין גבי האי ברכתא דמעין שלש מהו להזכיר בה מעין המאורע אמר ר' אבא בר זימנא ר' זעירא הוה מזכיר מעין המאורע, אמר ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מחוש. אבל כתבו המפרשים ז"ל דעכשו לא נהגנו לומר כן, וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן עיקר.
<h2>דף מה.</h2>
כתבו רבותי' הצרפתיים ז"ל וכן השר דקוצי והרב ר' יונה בשם רבי' שמואל, וכן הרשב"א ז"ל דשלשה שאכלו ואחד מהם אוכל פת של גוים, אע"פ שהשנים נזהרין מלאכול מאותו פת שמזמנין עליו, כיון שאם ירצה השלישי לאכול מפת המותר [רשאי] מזמנין עליו, והביאו ראיה מדאמרי' בריש פרק קמא דערכין הכל חייבין בזמון כהנים ולוים וישראלים, ומקשי' בגמ' פשיטא, לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דלא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי, וכן כתבו המפרשים ז"ל. והר"ם במז"ל כתב שמי שאכל דבר של אסור שאינו מצטרף לזמון וסומכין על מתני' דפ' שלשה שאכלו דקתני אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וכו' אין מזמנין עליהם. אלא שכתב הר"ם במז"ל שאין מברך בדבר של איסור כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו אין מברכין אלא אין מזמנין. ורבינו יהודה ז"ל דקדק מכאן דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השניים ואוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזמון, דנהי דאינו ראוי לאכל עמהן הם ראויים לאכול ולהצטרף עמו, וזה נכון. אבל אם השלשה הם מודרים הנאה אלו מאלו אינן מצטרפין. וכן כתבו המפרשים ז"ל.
כתב הר"ם ב"ן ז"ל דשנים שהיו אוכלין ובא אחד חייבין ליתן לו כזית דגן כדי שיזמנו עמו, והביא ראיה מדאמרי' בפ' כל הבשר ר' אמי ור' אסי הוו יתבי ואכלי אתא ר' ירמיה גביהו ולא יהבו ליה, אמר מדלא יהבו לי ש"מ אין זימון לפירות, אלמא משמע שאם היה זימון לפירות חייבין ליתן לו, וכן ראיתי בשם התוספות ששני בני אדם שאוכלין שחייבין [לקרוא] לאדם אחד שיצטרף עמהן לזימון, ונכון הוא.
ותו גרסי' התם מנין שאין זימון פחות משלשה שנ' גדלו לה' אתי, פי' המברך אומר לשנים גדלו לה' אתי גו'.
<h2>דף מה:</h2>
ויש מי שכתב דנשים יוצאות ידי חובתן בברכת המזון של אנשים אע"פ שאינן מבינות לשון הקודש, והביאו ראיה מדתניא בפ' שלשה שאכלו תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, אלמא דאע"ג דאין הבור מבין מה שהוא אומר יצא. וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב כך, והוסיף הרב ז"ל והוא שיהא דעת שומע ומשמיע. ולענין אם (יש) אכלו שלשה נשים כאחד אם [חייבות], גרסי' בפרק שלשה שאכלו נשים מזמנות לעצמן כלומר שלשה נשים שאוכלות כאחת חייבין לזמן, וכן כתב השר של קוצי ז"ל וכן כתבו המפרשים ז"ל, והראב"ד ז"ל היה מצוה לנשים בביתו שאם יהיו שלשה שיזמנו לעצמן, ולא כן כתבו בתוספות ז"ל, והרב ר' יונה ז"ל כתב דנשים חייבות בזמון, ומאי דתנן במתני' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, הני מילי בנשים שאוכלות עם אנשים אינם מצטרפות לזמון משום שאינן בברית ולא בתורה ואין להם חלק בארץ, אבל אם אכלו בינם לבין עצמם חייבות בזמון.
אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו, אמר אביי והוא דקארו ליה ועני, כתב רבי' האי גאון ז"ל והוא שיהיה הפתח פתוח כנגד השוק וכנגד האוכלים וכנגד אותו שבחוץ, אבל אם אין הפתח כנגדם חוזר למקומו וכן כתבו הגאונים ז"ל וכן הרשב"א ז"ל. אמר ר' דימי בר יוסף אמר מר זוטרא לא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דמייתי.
שנים שאכלו מצוה ליחלק, כלומר שיברך כל אחד ואחד לעצמו, ופרש"י ז"ל בין לברכת המוציא בין לברכת המזון. וכתב הרב ר' יונה ז"ל בשם רבי' שמואל ז"ל דמה שאין אנו נוהגין כן בברכת המוציא אלא האחד מברך לחבירו, משום דברכת המוציא אינה אלא מדרבנן ומשום הכי הקלו בה.
גרסי' בפ' שלשה שאכלו שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לא', פי' אם הב' גמרו מלאכול והשלישי לא גמר מלאכול מדרך המוסר הוא שיהא האחד מפסיק מלאכול כדי שיוכלו השנים לזמן עליו, אבל אם גמר האחד מלאכול והשנים לא גמרו אין השנים חייבים להפסיק מלאכול כדי שיזמן האחד שגמר לאכול, אלא האחד חייב להמתין להם שם עד שיסיימו מלאכול. והרשב"א ז"ל כתב דאם השנים גמרו מלאכול סעודתן והאחד לא גמר שחייב האחד להפסיק על כרחו ואם שמא אינו רוצה להפסיק השנים יזמנו על האחד בין יענה בין לא יענה, ולא כתב כן רבי' האי גאון ז"ל שכתב שאם סיים האחד לאכול (דאם) [דאין] השנים חייבין להפסיק אלא האחד מברך והולך לו. אבל מכל מקום היכא שלא סיימו השנים מלאכול והאחד סיים ורוצה לילך והשנים רצו לחלוק לו כבוד מפני שהוא זקן או חכם ורצו להפסיק הרשות בידם. והכין משמע בגמ' בעובדא דרב פפא ואחרינא שהפסיקו לאבא מר בריה דרב.
ולענין אחד שמפסיק לשנים פרש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד ברכת הזן. ואחר כך אם רצה לחזור ולסיים סעודתו חייב שיברך ברכת המזון פעם אחרת. וכתבו רבנא האי גאון ז"ל והרב בעל הלכות גדולות ז"ל שחייב לחזור ולברך ברכת המוציא וברכת המזון, והראב"ד ז"ל כתב שאם רוצה לחזור ולסיים סעודתו שחוזר ונוטל ידיו ומברך ברכת המוציא וברכת המזון, וכן עקר. וכן שלשה שהיו אוכלין כאחד וטעה האחד ובירך ברכת המזון, השנים הנשארים מזמנין עליו, אע"פ שכבר בירך אחד מהם אפי' הכי השנים לא הפסידו תורת זימון, אבל האחד אע"פ שזמנו עליו עכשו לא יצא מחובת זימון כיון שבירך כבר. כן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב הרשב"א ז"ל.
גרסי' בפ' שלשה שאכלו בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהם, רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך, ורב פפא [אמר] אמן. ולא פליגי הא דאשכחינהו דאמרי ברוך והא דאשכחינהו דקאמרי נברך, אם אשכחינהו דקאמרי' נברך אומר ברוך הוא ומבורך, אם אשכחינהו דקאמרי ברוך שאכלנו כלומר שכבר אמרו נברך והוא לא שמע עונה אמן. וכתבו המפרשים ז"ל שצריך לומר ברוך הוא [ומבורך] שמו תמיד לעולם ועד, ואם היו מברכים בעשרה שיש להם לומר נברך לאלקינו, צריך שיזכיר גם כן הוא את השם, ויאמר ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. וכתב הרב ר' יונה ז"ל דכל שכן שיש לו לומר אמן אחר כל ברכה וברכה. תני חדא כל העונה אמן אחר כל ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה, ופריק לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני בבונה ירושלם.
ירושלמי בפ' אין עומדין והביאו הרב אלפסי ז"ל בפ' שלשה שאכלו, תאני, הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו, והקורא והמפטיר והמברך על כל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תנא תאני הרי זה חכם אמ' רב חסדא מאן דאמ' הרי זה בור בעונה על כל ברכה וברכה מאן דאמ' הרי זה חכם בעונה אחר ברכותיו. שמעי' מהכא דעונה אמן אחר ברכותיו דהיינו אחר שמונה עשרה, וצריך ג"כ שיענה אמן אחר גאל ישראל של שחרית ושל ערבי' מפני שהוא סוף ברכות של קרית שמע ולא הוי הפסקה. וכן פסק רבי יהושעיה הזקן ז"ל וכן כתב הרב הקדוש ר' יונה ז"ל ורש"י ז"ל. אבל אלו שעונין אל מלך נאמן אחר הבוחר [בעמו] ישראל באהבה אינו אלא טועה גמור, דכיון שהברכה היא של ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו בין בברכת מצוה בין בברכת הנהנין. וכן כתב הר"ם במז"ל והרב הגדול ר' מאיר הלוי הנשיא בן אבולעפיא ז"ל והר"ם ב"ן ז"ל והרב הקדוש ר' יונה ז"ל. וכתב מר יהודאי גאון ז"ל ורבי' האי גאון ז"ל ראשי ישיבות שאחר ברכה אחרונה של פירות שצריך לומר אמן דסוף ברכות הוא, ומה שאמרו בתוספתא אחר ברכת המצות ואחר ברכת הפירות אם עונה בסוף אמן הרי זה מגונה, התם איירי בברכה שלפניו, אבל בברכה של אחריו חייב דסוף ברכותיו אקרי. והר"ם במז"ל לקח לו דרך אחרת וחילק הענין דכי אמרי' שאם ענה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח זהו כשאומר ב' ברכות או יותר, אבל על ברכה אחת הרי זה מגונה. נראה מדבריו שאחר שומר [עמו] ישראל לעד שיענה אמן, שאחר ק"ש של ערבית איכא ב' ברכות, ואמונה והשכיבנו, וכיון שהם סוף ברכות יש לו לענות אמן אבל בברכה של גאל ישראל של שחרית אין לו לענות אמן מפני שאין אחר ק"ש של שחרית אלא ברכה אחת דהיינו אמת ויציב, הילכך לא יענה אמן אחריה כיון שאינה אלא ברכה אחת.
<h2>דף מו.</h2>
ותו גרסי' התם עד היכן ברכת זמון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן, פי' היכא שאכלו שלשה בני אדם כאחת ורוצה אחד מהם לצאת בעיר, רב נחמן סבר ישב עד שיאמרו נברך וילך ורב ששת סבר דיש לו לישב עד שיאמרו ברכת הזן כולה. והלכתא כרב ששת ואסיקנא התם דחוזר למקום שפסק. והגאונים ז"ל פסקו כרב נחמן דאמר עד נברך, וכתב הרשב"א ז"ל דפסק הגאונים ז"ל הוא הנכון, דהיאך אפשר שזה שרוצה לצאת לשוק שיברך ברכה אחת בלבד וילך לעסקיו ואחר מכאן יחזור ויתחיל לברך מברכת הארץ, זה בודאי תמה גדול ואין השכל סובלתו, הילכך הלכה כרב נחמן דאמר עד נברך. וכיון שכן חייב לחזור ולברך מתחלת ברכת המזון וכן עקר.
כתב השר דקוצי ז"ל בשבת אומר רצה והחליצנו בבונה ירושלם, ואם חל ראש חדש או ימים טובים בשבת בתחלה יאמר רצה והחליצנו ואחר כך יעלה ויבוא, וברצה והחליצנו לא יזכיר מראש חדש לפי שיש לו להזכירו ביעלה ויבא. בחנוכה ופורים אומר בברכת הארץ על הניסים מפני שבברכת הארץ איכא הודאה כמו שיש בתפלה. ואורח מברך לבעל הבית. והמברך בבית האבל צריך שיאמר בהטוב והמטיב בא"י אמ"ה החי הטוב והמטיב.
<h2>דף מו:</h2>
וכשיברך המברך ויאמר נברך שאכלנו משלו יענו המסובין ברוך שאכלנו משלו, ואחר כך חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו, והכי אוקימנא בגמ' להיכן הוא חוזר כשהוא אומר נברך שאכלנו משלו, רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת, ורבנן אמרי למקום שפסק כלומר שיחזור ויאמר ברוך שאכלנו משלו. כן פי' רבי' האי גאון ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
ירושלמי בריש פרק כיצד מברכין, ר' אבהו בשם רב מסובין אסור לטעום כלום עד שיטעום המברך, ר' יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה ופליג, (מור) [מה] דאמר רב כשהיו כולן זקוקים לככר אחד, מה דאמר ר' יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו לפניו. וכתבו המפרשים ז"ל וכן ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל דשמעי' מהכא דהיכא שלא היה להם אלא כוס אחד או ככר אחד, אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוסות המסובין או שנתן מככרו להם שאין להם לטעום כלום עד שיטעום המברך. ועוד שמעי' מהירושלמי שאין צריך ליתן מכוס המברך לשאר הכוסות וגם (מן) [מככר] המברך אין צריך ליתן לכל אחד ואחד כיון ששמעו הברכה על דעת לצאת. ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהני מילי בדיעבד שאם שתה מכוסו ולא שפך בו מכוס הברכה שאין זה עכוב, אבל לכתחלה מצוה לשפוך מכוס הברכה לשאר הכוסות או ליתן מככר המברך לשאר המסובין, ויש לי להביא ראיה מדגרסי' בפ' כיצד מברכין (מ.) טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך, אלמא שמנהג פשוט היה בידם ליתן מככר המברך לשאר המסובין. וא"ת התם מיירי שלא היה הככר ביד כל אחד ואחד, אין זו סברא למי שיש לו מוח בקדקודו ודו"ק כנ"ל. ולמה שאמרנו שאין צריך ליתן מכוס הברכה לשאר כוסות כתבו רבני צרפת דהני מילי שאותן כוסות שהיו ביד כל אחד ואחד היו ראויים לברכה, אבל אם הם פגומים צריך ליתן מן הכוס שלו לשאר כוסות.
ותו גרסי' בפ' שלשה שאכלו אין הבוצע רשאי (לטעום) [לבצוע] עד שיכלה אמן מפי העונין, פי' משום שאף עניית אמן מהברכה היא, ואמרי' בפ' כיצד (ד' לט) צריך שתכלה הברכה עם הפת. ורב חסדא אמר מפי רוב העונין, שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, פי' אע"פ שיש קצת מהמסובין שלא סיימו מלומר אמן אין להמתין כיון שעושין שלא כהוגן שמאריכין באמן יותר מדאי, והא דאמרי' כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו כתב [דמיירי שאינו מאריך יותר מדאי, אבל כל המאריך] הרבה בשום תיבה אין משמעות התיבה [נשמע] היטב. וכן צריך שלא יגביה קולו יותר מהמברך (מה.).
תו גרסי' בפ' שלשה שאכלו אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה, ולא אמן קצרה. חטופה, פי' שאומר האלף בחטף, ויש אומרים שיאמר המלה במהירות. קטופה, שאומר המלה בלא נו"ן מלשון וקטפת מלילות. יתומה, שלא שמע הברכה מפי המברך. וא"ת והא אמרי' בפרק החליל שהיו מניפין בסודרין כשהגיע לענות אמן, ואע"פ דהתם בודאי לא שמעו הברכה שא"כ למה להו להניף בסודרין, תירץ רבי' יהונתן הכהן ז"ל דהתם מידע ידעי שעונין על כל ברכה ועל אי זו ברכה אלא שלא היו שומעין את הברכה. ולדברי הירושלמי שמביא הרב אלפסי דאמרי' אי זו היא אמן יתומה, רב הונא אמר ההוא דמיחייב לברוכי והוא עני ולא ידע על מאי דעאני, לא קשיא דהתם בפ' החליל יש לומר דכבר התפללו כל אחד ואחד בפני עצמם ויצאו ידי חובתן לפי' אין אנו קפדין בענייתן אע"פ שהיא יתומה, ע"כ.
ושנים שהיו אוכלין ובא אחד אח"כ ואוכל עמהם אם סיימו כולם ביחד מזמנין עליו, כי הא דרב ושמואל דהוו יתבי בסעודתא עאל ואתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב, פי' שהיה ממהר לאכול כדי שיזמן עמהן, אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן הא אכלינן, אמר ליה שמואל אלו מייתין ארדיא לי וגוזליא לאבא מי לא אכלינן, פי' ארדיא לי וגוזליא לאבא, לשמואל היו חביבין ארדיא בקנוח הסעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו, מי [לא] אכל, הילכך לא גמירא סעודתן ומצטרף, רש"י ז"ל. וכתב הרב אלפסי ז"ל אלמא כל היכא דאי מייתו ליה מידי מצי למיכל מינה מצטרף בהדייהו. וכתבו המפרשים ז"ל ובלבד שלא יאמרו הב ונבריך, שאם אמרו הב ונבריך אין מצטרף עמהם.
וקימא לן בפר' (כיצד מברכין) [שלושה שאכלו] דגדול שבכולן מברך. וגרסי' במסכת מגלה בפרק בני העיר אמ' רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה שנ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא למשנאי. ושאל הרב ר' אשר ז"ל לרבו רבי' מאיר מרוטנבורק ז"ל אם רשות ביד כהן ליתן ראשות לישראל בסעודה לברך לפניו, והשיב ז"ל נראה לי דרשות בידו, וכן משמע בהדיא בסוף פרק הנזקין אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי, ואחריו ישראל. ופריך בגמ' מפני דרכי שלום דאוריתא הוא וגו'. ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. ואמר מר עלה לא שאנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לאינצויי. ובסעודה דלא שכיחי רבים לא אתו לאינצויי, ואפי' בסעודת נשואין וברית מילה דשכיחי רבים לא פלוג רבנן, ועוד כי בעל הבית נותן ראשות למי שירצה. והתם קאמר דבשני ובחמישי דלא שכיחי רבים אפי' בבית הכנסת יכול כהן ליתן ראשות לישראל גדול ממנו. ואע"פ שכתב רת"ם ז"ל דדוקא בימיהם שהיו מתעסקין במלאכה בחול ולא היו רבים בשני ובחמישי, אבל בזמן הזה אין הפרש בין שבתות לשני וחמישי, מכל מקום כולם מודים בסעודה שאם רצה לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו עד כאן. וכן ראיתי שכתב כן השר של קוצי ז"ל, שאם נתן רשות הכהן לגדול ממנו הרשות בידו.
<h2>דף מז:</h2>
וכן גרסי' התם בפ' שלשה שאכלו כאחת אין מזמנין על עם הארץ בחבורה, ותניא אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ואמר רב הונא הלכה כאחרים. אבל באמת ראיתי לרבי' חננאל גאון ז"ל שכתב דבזמן הזה לא נהגנו לגרשם מחבורתינו בכל אותם דברים שכתבו חכמים ז"ל, דהיינו אין מוסרין עדות לעם הארץ וכן אותן שדבר בהן בפרק אלו עוברין בפסח, ושלא נעשה תורה כשתי תורות הילכך מזמנין עליהן.
<h2>דף מח.</h2>
גרסי' התם בפ' שלשה שאכלו אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן הלכתא. כתבו הגאונים ז"ל דדוקא שנכנס לכלל שלש עשרה אע"ג דלא הביא שתי שערות אבל אם לא באו לכלל שלש עשרה אע"פ שהביאו שתי שערות אין מזמנין עליהן, אבל הרב אלפסי וגאון אחר ז"ל כתבו דכיון דקארו ליה קטן אפי' בן שבע ובן שמונה, וכן דעת הר"ם במז"ל. והרב ז"ל הוסיף על דברי הרב אלפסי ז"ל שאומר שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו בין למניין שלשה בין למנין עשרה, וכן דעת ר' יהושעיה הזקן ז"ל. והוא שיודע למי מברכין כמו שאמרנו. וראיה לדבר ממעשה שהביאו בגמרא אביי ורבא בר בר חנא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו למאן מברכין אמרו ליה לרחמנא, ורחמנא היכא יתיב, אביי נפק לאבראי ואחוי ליה כלפי רקיעא, רבא בר בר חנא אחוי ליה כלפי טללא, אלמא משמע דכל זמן שיודעין למי מברכין מזמנין עליהן. ויש מי שדחה ראיה זו דלאו שללמוד הלכה למעשה נעשה אלא דרך שחוק והדור כמו שעושים בקטנים כדי לחדדם, ואין זו דחיה כלל. אבל מכל מקום רבי' יצחק הזקן ז"ל סבירא ליה כדעת הגאונים הראשונים ז"ל שכתבתי דאין מזמנין עליהן עד שיכנסו לכלל שלש עשרה, והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' אמר ר' אסי כמה זמנין אכלית עם תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי ולא זמנין עלי עד שהבאתי ב' שערות, והמחמיר תבוא עליו ברכה אבל אין אנו נוהגין כן. ופוק חזי מה עמא דבר.
ולענין עשרה שאכלו מקצתם דגן ומקצתן ירק גרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחת אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, תשעה שאכלו דגן והעשירי ירק מצטרפין, ואסיקנא התם דלא דוקא תשעה דאפי' שמונה או שבעה מצטרפין, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין משום דבעי' רובה דמנכר, וכתב הרב אלפסי ז"ל והני מילי לענין אצטרופי לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן, וכן כתבו הגאונים ז"ל, אבל הרב ר' יונה כתב דאין הפרש בין תשעה לשלשה, ואפי' שהשנים אכלו דגן והאחר ירק מצטרף לזימון משום דטעמא דגמ' הוא דבעי רובא דמנכר ובשנים לגבי חד [הוי] רובא דמנכר, וכן לאו דוקא שהאחד אוכל אפי' שתה יין נמי מצטרף עמהן דהא שתיית יין נמי בכלל היא משום דאמרי' יין סעיד ומשמח, כן כתבו המפרשים ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
גרסי' במס' ברכות בפרק שלשה שאכלו, תנו רבנן ברכת המזון כך היא, ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים.
ולבסוף מברך ברכת המזון דהיינו ברכת מזון, וברכת הארץ וברכת בונה ירושלם, ורבנן הוסיפו על הרוגי ביתר הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה. והרב בעל ספר המנהגות כתב ונראה בעיני שמפני כך תקנו הטוב והמטיב בברכת המזון ולא בשאר ברכות משום שהיו מברין את האבל ברחבה ומפני כבודן של הרוגי ביתר. ובאמת זאת היא שבוש גדול כפי דעתי וכבוד הרב במקומו מונח, דבמדרש איכה רבתי נותן טעם יפה, דאמרו כרם גדול היה לאדריאנוס המלך מהלך י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפוהו מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידים ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדה למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה. אמ' ר' חנינא יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חז"ל הטוב והמטיב בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה משום מעשה כרמו של אדריאנוס זכר לדבר. וכן כתבו המפרשים ז"ל בפ' יש נוחלין בבבא בתרא וגם הרשב"א ז"ל.
תו גרסי' התם בפ' שלשה שאכלו, ובשבת מתחיל בנחמה ואומר נחמינו ה' אלקינו, ומסיים בנחמה ואומר והעלינו לתוכה ונחמינו בה כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים. זהו דרך הרב אלפסי ז"ל והרב בעל הלכות גדולות ז"ל ורבינו חננאל גאון ז"ל. ורבי' אפרים תלמידו ז"ל הקשה עליו דהא קיימא לן דאין חותמין בשתים, וא"כ היכי קאמר שיסיים מנחם ציון בבנין ירושלים. וכדומה לזה אמרי' בגמ' שאין אומ' מושיע ישראל ובונה ירושלם, והוא עצמו ז"ל תירץ שנכון הוא לומר כן דדבר אחד הוא כלומר מנחם ציון בשביל הבנין, ואותן שחותמין מנחם ציון ובונה ירושלם טועין גמורין הן דהויא להו חתימה בשתים, כלומר מנחם ציון וגם כן בונה ירושלם אלמא דתרתי מילי הוה, אבל הרב ר' יונה ז"ל כתב דאין חותמין לא זה ולא זה, אלא כמו שאנו חותמין בחול, וג"כ אין צריך להתחיל בנחמנו אלא בכל ענין שהוא מבנין ירושלם בין רחם בין נחמנו. וכן ראיתי שפי' רש"י ז"ל ולא כתב כן ר' יהושעיה הזקן ז"ל. ירושלמי בפרק אלו קשרים אל ישאל אדם צרכיו בשבת, והא אמרי' זוננו פרנסנו כלכלנו שהוא שאלת צרכיו ששואל שיפרנסהו השם ית', ופריק נוסח הברכות כך היא, כלומר הנוסח ברכה הדומה כך היא ואין לשנות המטבע.
וגרסי' התם בפ' שלשה שאכלו תניא ר' אליעזר אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, והטעם משום דארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון דכתיב ארץ חמדה טובה ורחבה. נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית מפני שבזכות הברית זכו בה, ור' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה, פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלש בריתות, וזו בי"ג בריתות. וכן התם ר' אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף, פירש"י ז"ל תחלה נודה לך ה' אלקינו וסוף על כולם ה' אלקינו אנו גו'.
ותו התם כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. תנו רבנן מהו חותם בה בונה ירושלם, שנ' בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס וכן הלכתא. ובברכת הארץ חותמין על הארץ ועל המזון ואע"ג דקיימא לן דאין חותמין בשתים, כלומר על הארץ ועל המזון שהם שני עניינים, תירץ בגמרא דהכי קאמר ארץ דעבדא מזון, וכן כשחותמין בברכת פירות על הארץ ועל הפירות ר"ל ארץ דעבדא פירות.
<h2>דף מט.</h2>
מנהג בכל ישראל להאריך אחר ברכת הטוב והמטיב בתחנונים, ושאומ' עשרה פעמים הרחמן, וכל המאריך בשבחו של הקב"ה ולקלסו כפי צחות לשונו הרי זה משובח.
ותו התם אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות, מאי קמ"ל כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה, והא אמרה חדא זמנא, כלומר כבר אמרה ר' יוחנן לעיל. ופריק אמר ר' זעירא לומר שצריכה ג' מלכיות חדא דיליה דהיינו אדירנו גואלינו מלכינו, וחדא משום בונה ירושלם דאיידי דאמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. פי' כיון שאמר מלכות הדיוט בבונה ירושלם אינו דין שלא יזכיר אחר מכאן מלכות שמים, אבל בבונה ירושלם אין צריך לומר מלכות שמים, דכיון שהזכיר בה מלכות בית דוד אינו דין לצרף מלכות הדיוט עם מלכות שמים. הילכך אותן שאומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך הקם אינו אלא טועה דאין לו לצרפם. כן כתב הרב ר' יונה ז"ל בברכת של הטוב והמטיב. וכן ראיתי לרשב"א ז"ל בפ' שלשה שאכלו וכן כתב הר' אברהם ב"ר דוד ז"ל וזה לשונו: שמעי' דלא אמרי' הקם מלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד משיחך עד כאן. וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל שכתב ומי שאומר ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך טועה ומשתבש, ע"כ. וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה. ותמהני על הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שכתב שנוסח הברכה הוא והקם מלכותך עלינו ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה. כי אינו קבלת מלכות שמים אלא תפלה שיקום מלכותו עלינו כבתחלה עם מלכות בית דוד. הילכך מזכיר מלכות בהטוב והמטיב דהיינו בא"י אמ"ה. ואחד משום ברכת הארץ, פי' אגב דהתקינו שתי מלכיות הללו בהטוב והמטיב תקנו ג"כ מלכות אחר כנגד ברכת הארץ שלא נאמרה בה מלכות, דהיינו המלך הטוב, הרי שלשה מלכיות אמורין בהטוב והמטיב, וכל מי שלא אמרן לא יצא ידי חובתו. אבל בברכת [הארץ] לא תקנו בה מלכות מפני שהיא ברכה הסמוכה לחברתה. וכן אמרו במדרש שצריך לומר ג' מלכיות וג' הטבות וג' גמלות הג' מלכיות כבר פרשתים והג' הטבות הן הוא הטוב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו, והג' גמלות הן הוא גמלנו הוא גמלינו הוא יגמלנו לעד, בכל אחד מהן יש לו לומר עבר והוה ועתיד. והקשו רבני צרפת ז"ל דלפי זה אין בעולם מטבע ארוך כמו זה דיש בה כמה ענינים וא"כ היה להם לתקן שיחתמו בה בברוך כמו בשאר ברכות, ותירצו ז"ל שמתחילה כשנתקנה זאת הברכה לא נאמרו בה כל אלו הדברים אלא שהוסיפו אותן בהם אחר כך.
והיכא דבריך ברכת המזון וטעה ולא הזכיר של שבת אמרי' בפ' שלשה וכו', שאומר ברוך א"י אמ"ה אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י אמ"ה מקדש השבת. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו לזכרון. אבל אין בה חתימה כן כתב הר"ם במז"ל, וכן דעת הראב"ד ז"ל. וכתב השר של קוצי ז"ל שכח ולא הזכיר על הניסים בברכת המזון אינו חוזר כדתני' בתוספתא דברכות. וכתב רבי' זרחיה הלוי ז"ל שאם אירע שבת וראש חדש ושכח ולא הזכיר מעין המאורע שחוזר ואומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ואשר נתן ראשי חדשים, והוא הדין אם אירע בו יום טוב שכולל כן כמו שכתבתי. אבל יש מי שכתב שאם טעה בראש חדש או בחולו של מועד ולא הזכיר מעין המאורע שאינו חוזר כלל, וג"כ אינו אומר ברוך אשר נתן מנוחה לפי שאינו חייב לאכול פת ויוצא בפירות או במה שירצה ובלבד שלא יתענה. אבל בשבתות ובימים טובים שחייב לאכול פת בשלש סעודות אם טעה ולא הזכיר מעין המאורע חייב לחזור אם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, ואם לאחר הטוב והמטיב אומ' בא"י אשר נתן מנוחה וגו' כמו שכתבתי. וכן דעת הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל ואינו נכון. והני מילי היכא שהזכיר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אבל אם התחיל הטוב והמטיב חוזר לראש. וכתב הרשב"א ז"ל דכל הני ברכות כולן מיירי בשם ומלכות. וכן כתבו בתוספות וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל מטארנא.
<h2>דף מט:</h2>
והאי דאמרי' שאם התחיל הטוב והמטיב חוזר לראש. פירש הר"ם במז"ל וכן בתוספות חוזר לראש ברכת המזון, והטעם שכיון שהתחיל ברכת הטוב והמטיב כיון שהיא מדרבנן הוה ליה כאלו סיים כל הברכה, א"כ דין הוא שיחזור לראש כל הברכה, והראב"ד ז"ל כתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים, דלא גרעא ברכת הטוב והמטיב ממי שטעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה וזוכר כשמסיים תפלתו דאמרינן שאם היה רגיל לומר תחנונים שיחזור לראש עבודה ודיו, הילכך אינו חוזר אלא לברכת בונה ירושלים. וכן נראה שדעת הרשב"א ז"ל נוטה לדעת הראב"ד ז"ל, וכן עיקר. אבל ראיתי כתוב בשם המפרשים שאם טעה ולא הזכיר של שבת בסעודה שלישית שאינו חייב לחזור ולברך ולא הביאו שום ראיה לזה.
כתב הרב ר' יונה ז"ל דהיכא דאמרי' נברך לאלקינו, דאמרי' השם בלא למ"ד ויאמר נברך אלקינו, שלא מצינו בשום מקום לאלינו, אלא במקהלות ברכו אלקים. ואחר כך ראיתי שכתב הרב ר' משה בר' שניאור זצ"ל דנברך אלינו גרסי', ולא גרסי' נברך לאלקינו בלמ"ד, דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו לה' או הודו לה', גדלו לה'. אבל גבי ברכה לא מצינו בזה הלשון, ע"כ. וכן כתוב בסדר רב עמרם גאון ז"ל.
מתני' כיצד מזמנין, בג' אומר נברך שאכלנו וגו', בעשרה אומר נברך לאלקינו, בעשרה והוא אומר ברכו, במאה אומר נברך לה' אלקינו, במאה והוא אומר ברכו, באלף אומר נברך לה' אלקינו ברוך הוא, באלף והוא אומר ברכו וכו'. ברבו[א] אומר נברך לה' אלקינו ואלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנ' במקהלות ברכו אלקים. ואמ' בגמ' אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, כלומר שאע"פ שיש לו לומר ברכו נברך עדיף כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. ומסקנא דגמ' דבכולהו אומר נברך.
<h2>דף נ.</h2>
שלשה שאכלו כאחד והאחד מהם קדם לעצמו ובירך ברכת המזון אסיקנא בפ' שלשה שאכלו שמזמנין עליו ועאני, דהשלשה יצאו ידי זמון והאחד לא יצא ידי זמון.
שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה, אבל ששה יש להם ליחלק עד שיהו עשרה, ועשרה אינן חייבין לחלק עד שיהיו עשרים.
תנן התם בפ' שלשה שאכלו שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחת, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן [ואלו מזמנין לעצמן]. ואמרי' עליה בגמ' תנא אם יש שמש ביניהם השמש מצרפן פי' כשהן רואין אלו את אלו אפי' אין שמש ביניהם מזמנין ביחד, אבל אם אינן רואים אלו את אלו בעי' שמש שיצטרף. כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דאפי' יהיו החבורות בשני בתים אם יש שמש ביניהם השמש מצרפן לזימון, והא דקתני בית אחד לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. והר"ם במז"ל כתב והוא שישמעו אלו את אלו. שמעינן מהכא דהא דאמרי' אין מברכים ברכת חתנים אלא בבית חתנים, דדוקא במקום שאין שומעין אותן, אבל בשני הבתים שהם פתוחים זה לזה היכא ששומעין אלו את אלו יכול לברך, כך כתב רבי' יצחק ז"ל, וכן השר דקוצי ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
חי ומלא, חי פי' מזוג. ואם תאמר והא אמרי' התם בפ' שלשה שאכלו אמר ר' יוסי ב"ר חנינא מודין חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' שנותנו חי בכוס, ואחר כך מוזגו בתוך הכוס, ונמצא שמקיים את שתיהן בתחלה חי ולבסוף מזוג. ופרשו בתו' בדרך אחרת דהאי חי אינו ר"ל שיהא חי, אלא על הכלי שיהא חי, ופי' חי שלם שלא יהא בו שום פגימא. ומצינו חי שר"ל שלם כדאמרי' במכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי, כלו' שלם, וכן בבבא קמא גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן. ורת"ם ז"ל פי' פי' נכון דהאי דקאמ' חי לא חי ממש קאמ' כלומר שלא יהא בו מים כלל, אלא מזוג ולא מזוג קארי ליה חי, וכדאמרי' בפרק בן סורר ומורה ולאפוקי שלא ימזגנו לגמרי.
והיכא ששכח ולא בירך קודם שיאכל שום דבר גרסי' בפ' שלשה שאכלו אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותניא אידך פולטן, ותניא אידך מסלקן, לא קשיא הא דתאני בולען במשקין והא דתני פולטן במידי דלא מימאיס מידי, פי' כגון פולים ואגוזים וערמונים, והא דתני מסלקן במידי דממאיס, פי' כגון תותים וענבים. ואקשינן דלא ממאיס נמי נסלקיה לצד אחד ולבריך, כלומר אמאי אמרת פולטן נסלקיה לצד אחד, ופריק תרגמה ר' יצחק קסקסאה קמיה דר' יוסף בר אבון משמיה דר' יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך.
<h2>דף נא.</h2>
וכן מי שאכל ולא בירך המוציא ונזכר עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך, ואם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך כדמוכח בפ' שלשה שאכלו כאחת.
וגרסי' בפר' שלשה שאכלו אמ' ר' זירא אמ' ר' אבהו במתני' תאנא עשר הדברים נאמרו בכוס של ברכה, שטעון הדחה שטיפה חי ומלא עטור ועטוף ונוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה. אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא, הדחה מפנים ושטיפה מבחוץ וסמניך חמש"ה ח"י מל"א שטיפ"ה הדח"ה. כן ראיתי לרבני צרפת ונכון הוא. וכתב רבי' יצחק ז"ל דהני מילי כשאין הכוס יפה שיש בו שיורי כוסות אבל אם הוא יפה אינו צריך. וכתב הרשב"א ז"ל דארבעה אלו דר' יוחנן מיהא מעכבין ור' יוחנן לעכובא כללינהו לארבעה. אבל מכל מקום למצוה מן המובחר בעי' העשרה דלעיל.
תו גרסי' התם ואוחזו בימין אמר ר' חייא בר אבא ראשונים שאלו שמ(ו)אל מהו שתסייע לימין, אמר רב אשי השתא דראשונים לא איפשיט לה אנן עבדינן לחומרא.
<h2>דף נא:</h2>
ומגביהו מן הקרקע טפח אמר ר' אחא בר חנינא דאמר קרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.
גרסי' בפר' שלשה שאכלו אין משיחין בכוס של ברכה, פרש"י ז"ל שלא ישיח המברך משלקח כוס על דעת לברך. וכתבו בתוספות דהוא הדין שאין המסובין רשאין להשיח כלל מפני שצריכין לכוין שומע ומשמיע. וכתב הרב ר' יונה דמ"מ לדברי כולם לאחר שהתחיל המברך אין לאחרים לשוח באמצע הברכה אלא צריך שיכוונו לצאת וישמעו מפי המברך, ואע"ג דאמרי' בתקיעות שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ונמצא שמשיח בין תקיעה לתקיעה, זהו בדיעבד אבל לכתחילה צריך לשומעם על הסדר.
גרסי' בפ' שלשה שאכלו שחייב אדם לישב במקומו כשיברך ברכת המזון, דגרסי' התם במתניתא תאנא אוכל כשהוא מהלך עומד ומברך, עומד ואוכל יושב ומברך, מסב ואוכל יושב ומברך, הלכתא בכולהו יושב במקומו ומברך. וכתב הרב ר' יונה ז"ל דהטעם שהחמירו בזה יותר מקריית שמע משום דקריית שמע אינה מן התורה אלא פסוק ראשון או פרשה ראשונה בלבד, לפיכך לא החמירו בה כל כך, ומאחר שקרא פסוק ראשון מהלך וקורא, אבל ברכת המזון שהיא מן התורה צריך לישב במקומו, ע"כ.
ותו גרסי' בפרק אלו דברים שבין בית שמאי לבית הלל, מתני', מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
גרסי' בפ' אלו דברים מתני' עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה מפיו. פי' עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע מפיו אלא בפ"ה ולא שמע ברוך א"י, אפי' הכל יכול לענות אמן, או ששמע המוציא לחם מן הארץ ולא שמע בא"י, יכול לענות אמן אחריו, דודאי לשם הקב"ה ית' בירך הברכה. ואין עונין אמן אחר הכותי המברך דשמא הזכיר שם ע"ז. וכתב רבי' יהונתן הכהן ז"ל ובישראל נמי צריך שישמע סוף הברכה כי היכי דלא ליהוי אמן יתומה. וכתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל שגוי שבירך שום ברכה והזכיר השם יכולין לענות אמן אחריו, והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי גוי המברך עונין אחריו אמן כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים, כלומר ואפי' מן הגוים.
<h2>דף נב.</h2>
ומאי דאמרי' טעמו פגמו, כתבו בתוספות בשם רבי' שמואל דוקא לקדוש והבדלה בעי' שיהיה שלם אבל לשתיה אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאיפשר אבל אי לא אפשר מברך אפגום ואמרי' בירושלמי ר' יונה טעים כוסא ומתקין ליה, פי' לאחר ששתה ממנו היה מוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו.
פסק, כתב הרשב"א ז"ל בשם קצת המפרשים דברכה אינה טעונה כוס, מדבעא רבינא מרבא התם בפ' ערבי פסחים גבי מתני' דמזגו לו כוס שלישי מברך עליו מזונו, ושאיל רבינא התם שמע מינה ברכה טעונה כוס ורבא דחאו התם ולא קבלה מיניה, שמע מינה דברכה אינה טעונה כוס, ואם תאמר והא אמרי' בפ' ערבי פסחים גבי בריתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת, דאמרי' עלה שמע מינה ברכה טעונה כוס, לא קיימא לן כההיא דוקא, וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל התם בהלכותיו, ש"מ דאינה. ורבי' זרחיה הלוי ז"ל [פסק] דברכה טעונה כוס. אבל ראיתי לרב ר' יונה ז"ל שכתב וקימא לן ברכה טעונה כוס כל היכא שאפשר לאומרה על היין.
<h2>דף נג:</h2>
ותו גרסי' התם בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן אמר ליה אין עונין, תניא נמי הכי [אחר] הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הן עשויין, הני מילי בעדנא דקא מגמרי אבל בעידנא דקא מפטרי להו עונין, פי' בעת שאומר ההפטרה בבית הכנסת יכול אדם לענות אמן אחר ברכותיהן, וכל שכן בכל הברכות שמברכים קטנים עונים אמן אחריהם. והוא שלא יהו אומרים הברכה להתלמד.
כתב רבי' מאיר מרוטנבורק ז"ל כל הברכות כולן צריך שיכוין את לבו שיענה אמן כי בעניית אמן מוציא נמי המברך, כדאמרי' בירושלמי דפ' שלשה שאכלו ר' אבא בר זמנא הוה משתמש קומיה מר זעירא, מזג ליה כסא אמר הב ברך אמ' ליה את דעתך דאישתי אחרן דתניא השמש מברך על [כל] כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה אלא כמה יהיב דעתיה מפקן יתיך ידי חובתך בברכת מן רפתן מפקי יתיך באמן. ובירושלמי פרק ראוהו בית דין אמ' שוטה חרש וקטן היו מוציאין את הרבים ידי חובתן אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאמו, הא ניחא אשה לבעלה ועבד לרבו דבני ידיעה נינהו, אבל קטן לאמו לאו בר ידיעה הוא, ואמר ר' חייא בר אבא כלום אמרי' בקטן אלא כדי לחנכו במצוות, [פי'] אבל אינו מוציא(ין) וכו'. תיפטר בעונה אחריהן אמן כהדא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן אמן אבל חכמים אומרים תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר, ויש שהיו רוצין להביא ראיה מכאן דדוקא [לאחר] ברכת הקטן צריך עניית אמן אבל לאחר גדול לא. ומיהו נראה דרבותא קאמר לא מבעיא גדול דיוצאין אחר ברכותיו בעניית אמן אלא אפי' [אחר] ברכת קטן יוצאין בעניית אמן, ע"כ.
וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שחייב אדם לענות אמן על כל ברכה ששומע אע"פ שלא יצא בה ואע"פ שאינו שם עמהם אלא ששמע מבחוץ. עוד כתב הרב ז"ל כל שנתמנו לברכה ויודעין מה הן מברכין כגון בברכת המילה או בברכת אירוסין ונישואין שרוב השומעים מבחוץ, אע"פ שלא שמע עונה אמן ואינה אמן יתומה שכן מצינו במקדש היו מניפין בסודרין, שכיון שכולן נתכונו לשמוע הברכה ולא באו לשמוע במקרה כוונתן אחר המברך ואינו נקרא אמן יתומה.
ירושלמי אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום תפילין בראשו ציצית בבגדו מזוזה בפתחו, ומברך מאה ברכות בכל יום. אבל מי שאינו יודע לברך יענה אמן אחר כל ברכה וברכה, דקיימ"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, מפני שהמברך אינו מזכיר אלא שם אחד דהיינו בא"י והעונה אמן מזכיר ג' תיבות של שלשה שמות דהיינו אל מלך נאמן. כך ראיתי כתוב, ואינו מחוור דהוא מזכיר שם האלהות והשולטנות שם המיוחד. אלא הטעם הוא מה שאמרו בסוף מסכת נזיר ואיתא נמי בסוף פרק אלו דברים בברכות גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו' אמ' לו ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירין מתגרים במלחמה, וגבורין נוצחין, פי' השמים לשון שבועה הוא שכן דרך התלמוד לישבע בלשון זה, וכגון העבודה. פי' גוליירין חלשין, והמשל הוא שהגוליירין מתגרין במלחמה הוא המברך שהוא מתחיל השבח, וגבורין נוצחין הוא העונה אמן לפי שהוא מקיים השבח והברכה שבירך המברך. ואמרי' במסכ' שבת בפרק כל כתבי הקודש ובפרק חלק מאי אמן ופריק א'ל מ'לך נ'אמן (יתברך).
<h2>דף נט:</h2>
השותה שום משקה או האוכל שום אוכל והביאו לו פעם אחרת ממין אותו אוכל או ממין אותו משקה אין צריך לברך הטוב והמטיב, אלא אם כן ביין, דבשינוי יין דוקא תקנו רבנן הטוב והמטיב, אבל אשנוי לחם ושנוי בשר לא מברכינן. והטעם דביין תקנו רבנן הטוב והמטיב, כיון דאית ביה תרתי שסועד ומשמח, אבל הרב אב"ד ז"ל כתב דאי אכל מתרי מיני דפת מברך הטוב והמטיב, ורבו' הצרפתים ז"ל כתבו שאין מברכין הטוב והמטיב אלא ביין מפני שאין דרך בני אדם לשתות משני מינים של יין, אבל כל מה שדרך בני אדם לאכול ממנו משני מינים, כשבירך תחלה על מין ראשון על דעת שניהם בירך וכן עיקר. וכתבו בתוספות דאפי' (דאכלו) בגרוע ממנו מברך הטוב והמטיב, וראייתם מדאמרי' בירושלמי דפרק ערבי פסחים ר' על כל חבית וחבית שהיה פותח מברך הטוב והמטיב ומי יימר דכל חבית וחבית יפה מחבירו, זה אי אפשר שיהיה זה יפה מזה, וזה יפה מזה. אבל רש"י ז"ל כתב דבעינן שיהיה אחרון משובח ואינו נכון כמו שכתבתי. וכן כתב בעל העטור ז"ל מסתברא על רוב היין שבא לו מברך הטוב והמטיב ולא משום חביבות דאטו כי גריעא מברך דיין האמת, כדאקשי' במסכת סנהדרין גבי לבנה אטו כי חסרה מברך דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, אלא ש"מ על רבוי הוא. וכן דעת הר"מ במז"ל, אלא שהרב ז"ל חדש דבעינן שנוי גמור משני מינים שחור ולבן או חדש וישן, וכן נראה עיקר כפי הסברא. והרב ר' ברוך אשכנזי ז"ל דאכסנאי לא יברך הטוב והמטיב כי אין זה הטבה כיון שאינו שלו.
ואמרי' בפ' הרואה שאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד אלא א"כ יש אחר עמו או אשתו או בניו, וכבר כתבנו בשער הראייה, שהטוב ר"ל לדידיה והמטיב לאחריני.
גרסינן בפרק ערבי פסחים שנוי יין אין צריך לברך שנוי מקום צריך לברך, פי' שנוי יין אין צריך לברך אם הביאו לו יין מחבית אחרת אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן אלא הטוב והמטיב, אבל אשנוי מקום צריך לברך כלומר אם שתה בכאן יין ועקר מכאן לאכול במקום אחר חייב לחזור ולברך קודם שישתה היין. ותו גרסי' התם הא דאמרי' שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית כלומר שעוקר שתייתו מכאן כדי לשתות בבית אחר(ת) אבל מפנה לפנה אין צריך לברך. עוד התם יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרי' שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, פירש רבי שמואל ז"ל דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמן, דודאי כיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא [גמר] סעודתו, והך סעודתא אחריתי היא וצריך לברך בתחילה, אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כלומר ברכה חשובה בפני עצמה כגון פירות משבעת המינים הואיל ולא בירך אחריהן ועמד לילך למקום אחר לסעודה על דעת קביעות ראשון הלך לברך אחריהן ברכה אחת לשתיהן, ולפניהם נמי אין צריך לברך כיון דעל דעת ראשונה הלך שם, ואינו מחוור, דברכה של יין ושל שאר דהיינו בורא נפשות לא מיקרי ברכה בשום מקום, אלא לא כלום אקרי בכל מקום כמו שנכתוב לקמן בנוסח הברכות בסייעתא דשמיא, ואילו היה כוונת רב חסדא על מים היה אומר דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם. אלא הפי' הנכון הוא כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין ושיהיו הפירות מז' המינין, אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך פעם אחרת המוציא, כיון שדרך העולם לקבוע סעודתן עליהם, גם כשעקר ממקום זה לילך לסעוד בבית אחרת על דעת ראשונה הולך שם. ותו גרסי' התם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך, פי' בין טעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן חייב לחזור ולברך כיון שעקר רגליו ממקום זה, והלכה כרב ששת, וכן פסקו הגאונים ז"ל, וכן הרב אלפסי ז"ל. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל דהא דאמרינן שאם עוקר רגליו מכאן לילך למקום אחר לא לכתחילה איירי, דודאי לכתחלה צריך הוא לברך קודם שיצא משום חששא דילמא לא הדר לדוכתיה אלא בדיעבד איירי. כלל שמועתינו כל שעקרו רגליהם והלכו למקום אחר לא שנא חזרו למקום ולא שנא לא חזרו למקומן, לא שנא דברים שאינן טעונין ברכה לאחוריהן במקומן ולא שנא דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומם כל זמן שלא הניחו שם זקן וחולה שנוי מקום הוי וצריכין ברכה למפרע על מה שאכלו ולכתחלה על מה שירצו לאכול, ואם הניחו שם זקן וחולה לקבעינהו הדרי ואין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחלה, ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לכתחלה לעקור רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומם עד שיברכו, וכדפרש"י ז"ל. ורבי' שמואל ז"ל פסק כרב חסדא, הילכך שנוי מקום בז' המינים אין צריך לחזור ולברך, אכל בבית אחרת קודם שבירך או אכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו אין צריך לחזור ולברך תחלה מאי טעמא לקבעיה הדר. אבל שאר מיני פירות ומיני תרגימא צריך [לחזור] ולברך תחלה, עד כאן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
כתב הר"ם במז"ל היה אוכל במזרחה של [תאנה] ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, והכין איתא בתוספתא. והראב"ד ז"ל השיג עליו דדוקא שלא היה בדעתו מתחלה לכך כשברך. מכל מקום למדנו מדבריהם שאם היו לפניו בבית פירות מפוזרים ובירך בזוית זו אין צריך לחזור ולברך על אותן שבזוית אחרת, וכל שאם שנה מקומו בבית אחד מזוית לזוית (שאם) [שאין] צריך לחזור ולברך כמו שכתבנו לעיל. ולדעת הראב"ד ז"ל נראה לי דהמברך על אילן אחד על דעת שיעלה לו לשאר אילנות הסמוכין לו שאין צריך לחזור ולברך בשאר אילנות אם כולן הם ממין אחד, שכיון שהדבר תלוי בדעת המברך מה לי באילן אחד כיון שמשנה מקומו ממזרח למערב מה לי בשני אילנות הואיל וכולן הן סמוכין, הילכך מסתברא לי שמי שהיה בכרם אחד ובירך על גפן אחת על דעת הגפנים אחרים הואיל וכולן הן סמוכין אין צריך לחזור ולברך על כל גפן וגפן. כיון שכולן הן ממין אחד וכן נראה כפי הסברא שאינו ראוי להרבות בברכות בעניין שאנו מוצאין דבר שנסמוך בו כנ"ל.
